נתיחת נפש

בעיתות שגרה אני קל לשון, מהיר שליפה, מילותי מדויקות וחדקות.

אבל איתה אני כבד לשון ושפה.

כל מילה כבדה וביזע יוצאת החוצה.

אני לא מצליח להסביר את עצמי נכון והיא קולטת ממני מסרים שלא התכוונתי אליהם.

לאחרונה היא אמרה לי (אם הבנתי נכון) שאני שולט מלמטה והיא לא תאפשר כזה דבר.

אין לי שום כוונה לשלוט בה, לא מלמטה, לא מלמעלה, לא מהצד לא מהאחורה, לא מקדימה, לא בשום אופן.

אני רוצה להיות עבד נרצע שלה, צעצוע שלה, חפץ שלה, רכוש שלה.

אבל מה זה שליטה מלמטה? אני לא מספיק בקי במונחים.

אולי אני באמת חוטא בכך?!

זה שאני כותב מה שאני רוצה כפי שתיארתי לעיל, האם מדובר בשליטה מלמטה?

זה שיש בי מחשבות על כך שאני רוצה לשבת כל היום עם פה פעור לידה ולשמש עבורה מאפרה, או שיש בי תשוקה עצומה ללקק לה את פי הטבעת, לסגוד לו, להבריק אותו, שמנקר בי רצון להיות עבורה אסלה שבכל פעם שיהיה לה צורך תרוקן את שלפוחית השתן לתוך פי, שנתקלתי בסרטון של מלכה שמרחיבה לעבד את פי הטבעת באופן שלא חשבתי שדבר כזה אפשרי בכלל וישר המחשבות שלי רצו אליה ברצון לשאול אותה אם דבר כזה באמת אפשרי ושמסקרן אותי לנסות?!

האם מתן דרור וביטוי לתשוקות שלי משמעותן בהכרח שליטה מלמטה?

היא לא באמת רוצה אותי.

על פניו לא נתתי לה אף לא סיבה טובה אחת לרצות אותי.

פשוט משעמם לה בתקופת הקורונה, היא תשתעשע בי קצת וכשהמגיפה תחלוף, היא תבעט אותי לכל הרוחות.

(מגיפה... אפשר לחשוב, שפעת עם יחסי ציבור טובים. מדי שנה באפריקה מתים פי 3 יותר ילדים בגלל תחלואות שונות, אף אחד לא מאבד שעת שינה בגלל זה)

שורפת אותי

ערב, סוף סוף ערב.

הילד בטקס שינה עם אמא שלו, עוד רגע נרדם, גם אמא שלו שעה אחריו כבר שוקעת לשינה.

ואני מרפה, מתמסר ללא גבול למחשבות שלוקחות אותי עד למרגלות אצבעות רגלייך.

צריך לומר את זה בפשטות.

אני אוהב אותך.

לא זכיתי לפגוש אותך באמת - להריח אותך, לטעום אותך, לשמוע אותך ללא מסננת הרמקול של הפלאפון.

ובכל זאת, אני אוהב אותך.

את מקלפת ממני את כל הקליפות ומאפשרת לי להביע בגלוי את מי שאני, את מי שאני רוצה להיות - חפץ, רכוש, כלי לשימושך הבלעדי.

בשולטת שאני נפול שדוד לרגליה, יש דבר מה לא מובן לי עד הסוף, שמעורר בי חמימות וביטחון...

דווקא הקשיות הבלתי מתפשרת שבה כלפי, אך לעולם לא אטומה ולא חסרת קשיבות, מנחמת אותי.

כמו אימא גדולה שעוטפת ואני נבלע בתוכה בתחושת ביטחון.

תקופה ארוכה, מזה מספר חודשים.

אשתי מרגישה שאני נמצא אך לא נוכח.

למעשה היא מרגישה שאחיזתה נשמטה ממני, שאני לא שלה.

לפני כשבועיים חזרתי לספרי שירה ישנים שנמצאים אצלי על המדף.

וברפרוף לכד אותי שיר של לאה גולדברג, שיר ללא שם שמצוין בכוכבית ומתאר אני חושב את המצב הקיים בינינו ואת תחושתה.

את ידי תנשק ותלך. הן אנחנו ידענו מכבר,

שהכל יגמר כמו שירה, יפסק וימס כזמר,

רק עשן הערביים ישמור זיכרונות וריחות-אהבה,

רק ניחוח שפתיך ינווה בשמלה ומטפחת הצמר.

בימי אדפדף כבתוגת עמודי הספרים,

לידי אענוד טבעות של רגעי נשיקה ורטט

ואת כל המילים שעוד לא נצטרפו לשירים

אנחש במעוף מנגינה שאיננה נקלטת.

רק אתה שהיית מציאות, רק אתה שהיית חלום,

תתרחק, תעבור, תחלוף בלי יגון ומזכרת,

וימצא מבטי את לבך ששכח את ברכת השלום

מלבלב, מזמר ונרמס לרגלי האחרת.

איך אפשר להימשך לשולטות רזות?

הבוקר, קמתי, וכמו בכל בוקר, כל מחשבותיי נדדו אל השולטת.

נכנסתי לרכב ונהגתי, תשומת הלב שלי לא הייתה ערה לדרך ולכביש, לא ברור לי איך לא עשיתי תאונה.

מזל.

הגוף נוהג על אוטומט, והראש בקדחתנות חושב על השולטת.

פתאום שמתי לב שאני נמצא במקום לא מוכר, לא יודע איך הגעתי לאן שהגעתי, אבל הייתי בקצה השני, במרחק רב מהעבודה שלי.

איחרתי בחמישים דקות.

נראה לי עד שהשולטת תראה לנכון לירוק לכיוון שלי, אמות.

השולטת שאני משתוקק להיות שלה, היא שמנה, אבל שמנה באמת; לא מלאה, לא בריאה, לא ליד, לא כמעט, לא בערך, לא גבולית.

שמנה.

וכמה טוב שהיא כך, אלוהים כמה יפה היא.

באופן כללי נשים שמנות זה דבר יפה, אך שלא תטעו לחשוב שכל אישה שמנה היא יפה.

השולטת הספציפית הזו שמנה מושלמת, כל איבר ואיבר בגוף נמצא בפרופורציה והרמוניה עם שאר האיברים, קיימת סינרגיה מושלמת בין כל איברי הגוף.

השולטת אישה גדולה ושמנה שכשאני מביט בתמונות שלה, אני מרגיש קטן וזעיר, קטן יותר מזרת כפות רגליה היפות.

וכל מה שבא לי הוא לחוש במסת גופה על גופי, שתמחץ אותי, שעצמותיי יתפצפצו תחת משקל גופה.