נתיחת נפש

תקופה ארוכה, מזה מספר חודשים.

אשתי מרגישה שאני נמצא אך לא נוכח.

למעשה היא מרגישה שאחיזתה נשמטה ממני, שאני לא שלה.

לפני כשבועיים חזרתי לספרי שירה ישנים שנמצאים אצלי על המדף.

וברפרוף לכד אותי שיר של לאה גולדברג, שיר ללא שם שמצוין בכוכבית ומתאר אני חושב את המצב הקיים בינינו ואת תחושתה.

את ידי תנשק ותלך. הן אנחנו ידענו מכבר,

שהכל יגמר כמו שירה, יפסק וימס כזמר,

רק עשן הערביים ישמור זיכרונות וריחות-אהבה,

רק ניחוח שפתיך ינווה בשמלה ומטפחת הצמר.

בימי אדפדף כבתוגת עמודי הספרים,

לידי אענוד טבעות של רגעי נשיקה ורטט

ואת כל המילים שעוד לא נצטרפו לשירים

אנחש במעוף מנגינה שאיננה נקלטת.

רק אתה שהיית מציאות, רק אתה שהיית חלום,

תתרחק, תעבור, תחלוף בלי יגון ומזכרת,

וימצא מבטי את לבך ששכח את ברכת השלום

מלבלב, מזמר ונרמס לרגלי האחרת.