דברנו בפעם האחרונה בדרך כשנסענו.
פעם שנייה נדמה לי שאנחנו מדברים על זה. האנטי הפנימי הזה שיש בתוכך.
לעשות דווקא ההיפך ממה שאני אומר לך, לא בגלל ההעדפה שלך עצמך
אלא בגלל שזה הפוך ממה שאני אומר לך.
אני אומר לך לעשות משהו ואת מתריסה כנגדי
לא משנה שבסוף את עושה בדיוק מה שאני אומר לך, כי את יודעת הרי שאם
אני רוצה אני לא אוותר לך, אבל האנטי הזה שבתוכך תמיד קופץ אצלך.
חוסר הכניעות המובנית שבתוכך.
דברנו על זה לפני כמה פגישות. על המרדנות הפנימית שבתוכך.
על החלק הזה שבך שלא מוכן להמסר, לתת לי את עצמו.
ואז חשבתי על עונשים, להעניש אותך על חוסר הציות המיידי שאני דורש ממך.
אבל הדרך שלי היא לא לחנך אותך מתוך כניעה פיזית, מתוך המכות,
ההצלפות שאתן לך כדי שתלמדי שאם את לא מצייתת את חוטפת.
אם כי גם לחטוף מגיע לך.
האם דווקא העונש הקטן והחד פעמי היזום שלי יחנך את נפשך הקרועה, העייפה גם כך ?
אני רוצה לחשוב אחרת.
אי רוצה לחנך אותך דרך ההבנה.
לחנך אותך דרך הידיעה הפנימית שתחלחל לתוכך ואשר באמצעותה תביני
שמה שאני אומר לך הוא למענך, הוא למען שנינו.
להביא אותך ( סוף סוף ) אל השלווה הפנימית שאומרת לך להסיר את המסכים,
את המגננות שאת שומרת, בזמן שאת שלי, ולתת למלים שלי לחדור
אל תוכך ולשקוע שם.
לציית מתוך האמונה העמוקה שאת בתוכי, שמה שאני אומר לך הוא הטוב
ביותר עבורך.
ואם אמרתי לך לבוא,
בואי, מבלי לחשוב.
ואם אמרתי לך התפשטי,
כך עשי מתוך תוכך.
ואם אמרתי לך לסתום,
סיתמי מתוך האמונה.
ואם אמרתי שלי את,
שלי תהיי.
בלי הקליפות שמכסות.
בלי הדווקא, בלי האנטי, בלי המחשבות של כן רוצה לא רוצה.
עשי צייתי בואי. תהיי שלי.
גם במקום ההוא. שעדיין נלחם. המקום של האנטי לשחרר את העבר,
מקווה שאחרי אתמול, פנינו לעידן חדש
