גשם זלעפות קידם את פני עם יציאתי מהבית . לא זרזיפים קטנים כאלו, מעצבנים משהו, אלא גשם שוטף סוחף עם טיפות כבדות של מים שנופלות עליך מהשמיים ואם אתה לא מוגן היטב סופך שתהיה רטוב עד לשד עצמותיך תוך זמן קצר , ובדיוק לא במקומות הנכונים .
התעצלתי לפתוח את המטריה. רק כמה עשרות מטרים, בשביל זה מטריה ?
אחר כך לפתוח את הדלת ולסגור את המטריה כאשר הדלת חצי פתוחה והגשם עלי ולזרוק את המטריה הרטובה אל תוך האוטו .. וויתרתי על הרעיון ורצתי את האוטו .
נקישת הכפתור העולה ממרחק של מטר , פתיחה מהירה של הדלת ואני בפנים. משפשף את כפות ידי, מתניע את הרכב, מדליק חימום , חגורת הבטיחות עלי , טיפה רברס ואני בדרך .
ירדתי אל הדרך הראשית. רדיו עם מוסיקה ישראלית, כזו שאני כל כך אוהב, מעט נוסטלגיה, שוקע אל תוך השירים האהובים, להעביר את זמן הנסיעה אל המשרד. בטח גם שם קפוא, חשבתי .
דבר ראשון אני מפעיל את המזגן, כוס תה חמה ביד ולהרגע קצת, אחר כל נתחיל את היום. כל יום עם השגעונות שלו, אין יום בלי בעיה שדורשת פתרון, אין יום שעובר כך סתם, בשגרה קטנה שאני לפעמים מתגעגע אליה.
תחנת אוטובוס בצד הדרך. מעיל גשם שחור, ארוך. כובע מעליו. כמעט ולא רואים דבר.
היד מושטת, עוטה כפפות צמר. מפחיד להיות בחוץ בזמן כזה.
נוסע לאט יותר, מביט הצידה מבעד לחלון החצי מלוכלך, מה כבר יכול להיות. רק מבט קצר אני מבטיח לעצמי, אם לא יתאים תמשיך הלאה וזהו, חושב.
פנים קטנות, חמודות, הפנים, העור חיוור כמעט מהכפור שבחוץ, פונה ימינה אל מפרץ החנייה, עוצר.
צפצוף קצר, היא מביטה אלי אני מישיר מבט אליה. פותחת את הדלת ושוב המבטים. מנסים לנחש את מה שיש ממול. לאן את צריכה ? שואל אותה .
נכנסת קודם פנימה, מתיישבת וסוגרת את הדלת.
בררררררר ... לא עונה, יושבת קפואה על הכסא. מושיטה ידיה העדינות אל פתחי האוויר החם שזורם פנימה.
חצי דקה של שקט, אני בוחן אותה. היא לא מספיקה ואני נוסע הלאה.
אני נוסע למשרד שלי, מסביר לה. יעד הנסיעה נמסר לה . מתאים לך, זה בכיוון ? מהנהנת בראשה .
כן זה בסדר, אני בדיוק צריכה לשם .עדיין קר לה . מפשירה לאט לאט .
כמו קרחון יפה, לבן, מתחממת . גם בגוף , אולי גם בנשמה .
מה שמך שואל ? מיכל . מציג גם את עצמי קצרות . שואל אותה על מעשיה, עיסוקיה,
לאט לאט חודר אליה. מבחוץ .
אני קצת ממהר אבל בכל זאת .
בא לך כוס קפה חם בדרך ? נעצור לכמה דקות , אני רואה כמה את זקוקה לזה. בסדר ?
זה יהיה נהדר, עונה. היא משפילה מבט . תודה. לא אכפת לך, באמת ?
מושיטה לי יד קרה, חצי חמה. מהססת קמעה. כל כך קר לי .
עוטף בכך ידי הימנית את כף ידה . מלטף, מרגיש, מחמם . הכל בסדר ? כן , יופי. כל כך תודה לך .
עוצרים בצד. מגרש חנייה גדול. הכל ריק. רק אנחנו שם. שעת בוקר מוקדמת, על אם הדרך. האוטו חם בפנים. כמעט לוהט. לא בא לצאת מתוך החום הזה . שוב אל תוך הגשם ? אל תוך הסערה .. ?
מביט בה, ישר לעיניים. גם היא אלי . מושיט כף יד אל פניה. מלטף את ימינה . פורע שיערה. היד אל הסנטר, אוחז בה, מביט טוב טוב, בוחן היטב. האם היא שם ? צובט אותה מעט, בוחן את מה שבא ממנה . אין שום תגובה . רק המבט שלה, מושפל מעט, העיניים , הגוף המכונס.
תעברי אחורה !
שנייה קטנה של היסוסים ואז .. ללא מילה אוספת את עצמה ועוברת אל המושב האחורי .
יוצא החוצה. שואף את האוויר הקר שנייה אחת ועוד אחת, פותח את הדלת ונכנס אל המושב האחורי .
היא שם, עדיין מחכה.
סטירה קלה על לחי. היא קצת מופתעת, אבל אין תגובה.
מילה אחת שלך ואנחנו מפסיקים הכל ונוסעים הלאה. אדום. עד שם את לי שייכת. ברור מובן ?
ככן .. רועדת. רוצה את מה שיודעת שבוא יבוא, הכן והלא מתערבבים אצלה יחדו, אבל הכן גובר, אני רוצה, אני יודעת. אני שלך. מביט בה שוב. מכניס אצבעות אל תוך הפה שלה, מרטיב ונותן לה ללקק.
סוטר לה על פניה. שוב ושוב ושוב ושוב .. הפנים אדומות מהסטירות.
תורידי הכל, רק החזייה נשארת עלייך !! .,,, מתפשטת .
על ארבע כלבה שלי. רגליים על המושב והפנים אחורה.
הגשם לא מפסיק. החלונות נוזלים, מסך של ערפל עוטה אותנו מסביב, הכל לבן ורק אנחנו שם. באמצע הדרך. הדרך שלי להוביל אותה.
חבק אותי מעט לפני .. מבקשת .
הגוף שלה ערום כולו, כמעט . יושבת על ברכי , אני עוטף אותה, מחבק מלטף מנשק מלקק.
העור שלה, קר מעט, חם מעט, טעים לי. שלוש דקות של השקיעה. אל תוך הערפל שפה בפנים.
אל תוך המנהרה האפלה שלה, שלי .
זורק אותה הצידה . עכשו על ארבע , כמו שאמרתי לך .
הפה סגור והרגליים שלך, פתוחות. ושקט, אף מילה עכשו.
צובט אותה בירכיים. חזק , מחכה לצעקה. היא שם לוחשת משהו, אההה .. עוזב ושוב חוזר .
מכות על ישבנה. פיטמות בולטות. אוחז בשיערה. חזק. מושך. הראש למעלה והעיניים עצומות .
ישבן סופג מלקות מכך ידי הימנית וראש מורם, הפה פתוח, הברות קטועות .
שולף קנדום, עוטף, חודר אליה במכה . חצי בפנים. היא צועקת. אבל כן .. רוצה . היא רטובה לגמרי. נשלף החוצה.
השפתיים שלה נסגרות , משמיעות צליל רטוב. מכוון את עצמי אליה, חודר הפעם פנימה, לא עוצר , הכל בפנים,
אל תוך תוכה, אל כל עומקה. ושם דופק אותה .
יד שמאל אוחזת בשיערה, כמו קוקו בידי, מושך מכאיב מעט וגם למטה. במכות קטנות.
חודר עד סוף מחילתה, עוצר, משהה . ואז מכה . חזק, אל עומק דופן רקמתה.
נאנחת עם כל חבטה, משמיעה צליל של לחישה . ושם אני גומר. אוחז אותה חזק, מצמיד אותה אלי,
הכל הכל בפנים, הכוס שלה קטן מכדי להכיל את כל האורך שלי, אבל אני לא מוותר . מכאיב לה שם.
עוצר ומחכה, להרגע .
לאט לאט . . . יוצא .
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
הגענו באיחור, שנינו. היא מוציאה פתק קטן מתוך התיק שלה. רושמת לי משהו ונותנת לי ביד .
צלצל אלי מחר לפני שאתה יוצא לדרך, אני עובדת כאן. אני מחכה לך מחר . נעלמת .
הערפל בחוץ כבד יותר. גם אורות גבוהים בקושי מפלסים לי דרך.
ואז פתאום .. כמו התהפך הכל. השמש יוצאת ותוך דקה , אולי יותר נעלם הכל. כל הערפל.
כל אי הוודאות כל החששות כל החוסר, והכל נהיה ברור. בחוץ .
וגם אצלי בפנים .
מחר .
