תמיד חשבתי שאנשים, בעיקר נשים, מתוקף היותן אמוצניונליות יותר, נראות פתאטיות כשהן בוכות מכל שטות או כשהן "מחזרות" בצורה נואשת אחרי גבר כשבכלל זה אמור להיות הפוך.
פתאום אני מרגישה כל כך קהה. numb.
אף פעם אני לא ארדוף אחרי מישהו שאני נורא רוצה כי אז ארגיש חלשה ונואשת וזה יביא אותי למקומות שאני נורא מנסה לברוח מהם. אני לא אבכה לעיתים קרובות ובטח שלא ליד אנשים, בדיוק מאותה סיבה.
תמיד חשבתי שבזה שאני לא מראה את הצד החלש שלי אני נראית חזקה יותר וטובה יותר מאחרות שכן נשברות בקלות או עושות צחוק מעצמן כשהן רוצות להשיג מישהו שבא להן עליו נורא.
אבל מי יותר חזק? אני או הן? כי באמוציונליות הזו יש הרבה חוזק ויתרונות שאני לא חווה בזמן שאני מנסה להראות פאסון, בזמן שאני מנסה לשדר לעולם שהכל תחת שליטה איבדתי את התחושה, הכל כזה כינרת. בלי גלים, בלי סערות וזה לא שאני באמת חזקה זה רק מה שאני רוצה להראות כלפי חוץ.
אני די משוכנעת שאנשים לא יעריכו אותי פחות אם הם יראו אותי מזילה דימעה כי הם בדיוק פגעו בי. אני לא חושבת שגבר יעריך אותי פחות אם אראה לו שאני באמת רוצה אותו, יש דרך להראות את זה בצורה חיננית ולא פתאטית.
זו עוד תובנה שהגעתי אליה לאחרונה, עוד משהו שמגיע עם הגיל כנראה ואני מנסה לעשות עם זה משהו, אבל זה סופר קשה, נורא קשה לי להתעמת עם רגשות ותחושות שאני כל כך מנסה לא להתמודד איתם ושרובם מין הסתם ממש לא מבוססים.
זה לא במקרה שאני מציקה לכם דווקא בשבתות עם השטויות שלי 😄
שבת שלום.
לפני 15 שנים. 28 במרץ 2009 בשעה 8:25
