7 חודשים עברו. 7 חודשים מאז שזה נגמר בינינו. הניתוק היה מוחלט כי רק ככה זה עובד אצלי. 7 חודשים וכל יום אני חושבת עליו ויודעת שבסוף אפסיק לחשוב גם על הגבר היחיד שאי פעם אהבתי באמת.
ראיתי אותו היום כשחזרתי הביתה מראיון עבודה. התהלכתי לי ברחוב ראשי בתל-אביב לא מודעת לקירבה שלי לביתו, זה לא עבר לי במחשבות אפילו, לא ציפיתי לראות אותו ואז בהבזק של רגע ראיתי אותו הולך לכיוון הכספומט, נעמד שם לבד מרחק כמה צעדים ממני, אם הוא רק היה יודע שאני מאחוריו. הוא לבש את החולצה הורודה המוכרת וסוודר מונח לו על הכתפיים, בדיוק כמו שזכרתי אותו.
רציתי לקרוא בשמו, רציתי לחבק אותו, התלבטתי 10 שניות והחלטתי להמשיך בדרכי, מבולבלת אבל שלמה לגמרי עם החלטתי. אם הייתי מדברת איתו זה היה מכאיב לי יותר, ממילא השיחה היתה מלאכותית ומגומגמת, מאולצת.
הוא בכלל לא יודע שראיתי ואני שחשבתי שהתקדמתי כבר בלעדיו מרגישה שחזרתי אחורה. חבל שראיתי אותו.
