לפעמים

לעולם לא אבין איך מי שמסתכל עליי *ככה* - מסתכל גם על החוקית ועל *ההיא* ככה.

החוקית, המאהבת ואני.

כולנו זוכות למבט התכול-רך-ענק-מוקסם-מחזיר-שמח-מתמלא-מתאהב?

אף אחת מהן לא יודעת עליי, זו רק אני שמכירה אותן, שכואבת את קיומן, שמקנאה במבט התכול-רך-ענק-מוקסם-מחזיר-שמח-מתמלא-מתאהב שגם הן זוכות בו.

אני,
זו שהצליחה "לשבש את השגרה הרגשית שגוועה".
זו שגרמה "ללב לפעום מחדש".
זו שעוררה וענתה לצורך הבדסמי "שנרדם עם השנים".
זו שבשבילה התגנבת לשירותים בשבת והתכתבת ("פעם שנייה בחיים!") איתה למרות הלאו של האלוהים שלך.
זו ש"נסכים על חצי הדרך ולא אוריד את הזקן לגמרי, אלא רק חצי". אותו זקן שמאפיין אותך ואת אחד הגבולות המובהקים והבלתי מתפשרים שלי.

***וכל זה תוך 36 שעות מהרגע שהתחלנו להתכתב***

הצלחת לגרום לי להתמכר למילה "שלי" שהצמדת בכל פנייה אליי.
הצלחת לגרום לי להתמכר (אפילו) לזקן הזה שלך.
הצלחת לגרום לי לרצות רק אותך.
הצלחת לשכנע אותי שכל מילה שכתבת לי - אמיתית.

***וכל זה תוך 360 שעות מהרגע שהתחלנו להתכתב***

אחרי 36 ימים "וכל זה תוך 36 שעות מהרגע שהתחלנו להתכתב" - מתחיל להתפוגג.
אחרי 36 שעות אני קוראת פוסט אהבה שכתבת לה פה.
אחרי 36 דקות אני נשברת.

רוצה להאמין שהאדם לא נולד שחקן ושיצרו לא רע מנעוריו.

שלך, צוענייה נפלאה.