ישבנו על הבר, מרכלות צוחקות ונותנות לאלכוהול לשחרר את הלחצים היומיומיים.
אני אוהבת את המקום הזה. מוזיקה טובה בווליום הנכון, לא עמוס מידי ובסך הכל אנשים נחמדים שאת רוב הפרצופים בו אני מכירה.
הוא עמד שם במעבר שמוביל לשירותים.
הרגשתי שאני צריכה. שאני חייבת לעבור לשם.
לא יודעת אם בגלל הלחץ בבטן התחתונה או שהיה זה הריח הסמוי שגרר אותי לשם.
המשיכה הפתאומית והלא מוסברת הזו, הפחידה אותי. נזכרתי במקרה הרצח שזעזע את המדינה ואת נשות תל אביב בפרט.
הזדקפתי וסידרתי את שאר האברים הזקופים שלי.
הוא כמעט חסם בגופו החסון את המעבר הצר. לא וויתרתי. נצמדתי לקיר בעיניים מושפלות ובאיפוק רב לא להתנפל עליו ועם רצון עז שירכון לעבר המחשוף הנדיב של שמלתי.
אבל המעבר היה צר מלהכיל את שנינו מבלי שגופנו יפגשו באזורים המובלטים, בעיקר שלי.
הצלחתי להביך אותו וזה גרם לי להבליע חיוך מרוצה אבל שידרתי מבט מרגיע שהכל בסדר.
רציתי למשוך את הרגע הזה עוד כמה שניות.
הצמרמורת הנעימה הזו גרמה לנקבוביות עורי לשחרר את כל הפרומונים במטרה לשכר אותו.
יצאתי חזרה מהשירותים, הוא לא חיכה לי במעבר.
משכתי את שערי לאחור וחיפשתי אותו בעיני.
ידעתי. ידעתי שהוא נכנס אחרי.
הוא בטח נכנס לדלת השניה וחיכה לשמוע את המים הנשפכים מהניאגרה.
חזרתי על עקבותי ופניתי לדלת השניה.
היא לא היתה סגורה. ריח לבנדר נעים התמזג עם התאורה העמומה.
בהיסוס קל נקשתי נקישה קלה וזו נפתחה פנימה.
הוא היה שם. מופתע וסמוק.
בידו האחת החזיק עט ועל ברכיו עיתון פתוח על עמוד התשבצים.
