לפעמים

אני אוהב אותך.

אני שונא אותך.

כשאת עוברת מהמטבח לסלון, אני עוקב אחרי האויר שהשארת ונושם אותו.

מראותייך ללא חמצן לתוכי.

באמבטיה, עומד שעות מול מברשת השיניים שלך.

כל כך נקייה. לבנה.

כמו לא השתמשת בה מעולם.

במגירת הארון, תחתונייך מקופלים זעירים, מרחפים, קלים וכל כך פגיעים.

כשאת שוטפת כלים, גופך רוקד ונע לקצב משכר של מוסיקה שרק את מבינה ושומעת. 

ואני מביט ונע איתו.

עם גופך.

הספר שאת קוראת - אויבי.

וירג'ניה וולף למרשותייך על הכרית שלי. בוגדת.

מזלי שהתאבדה כבר.

צוארך, גזע חלק ומדרוני.

לעולם לא אצליח לעלות למעלה.

שערותייך נופלות לצד, "זה מראה נדיר".

ואיך אמר יהודה עמיחי? "בכל יום של חיינו יחדיו קהלת מוחק שורה מספרו"

ואני אומר: בכל יום של חיינו יחדיו - אני תולש איבר מיותר מגופי.

למראה תנועותייך, כל העולם לא קיים.

כשאני נוגע בך - אני מת.