אתה שולח לי:
"אני כותב לך כאן כי אין לי כוח לאס אם אס אבל כן חשוב לי להגיד וכן חשוב לי שתקראי.
נכנסת לי לחיים חזק ועמוק. לא יודע אם את מבינה עד כמה. אני בכלל לא חשבתי שזה יכול לקרות, לא הייתי מוכן לזה ולא הייתי ערוך לזה.
את אישה מסעירה ומדהימה ותובענית ומגרה ודורשת ומגיע לך ואני רוצה לתת לך ורוצה להיות שלך.
אני כ"כ מוחמא מזה שסימנת אותי ורצית אותי והחלטת להשיג אותי והשגת אותי.
זה מפחיד ומחרמן בכ"כ הרבה רמות. נכנסת לי לחיים כמו טורנדו.
לא הצבת רשימת דרישות מטורפת, לא נתת עונשים פסיכיים, לא השתוללת. ואת לא מבינה - שזה בדיוק מה שהכי קשה פה. שאני רואה ומרגיש שאת שקולה.
אולי קצת קשה, אולי קצת כלבתא, אולי. אבל הדבר שהכי מפחיד (ובמפחיד אני מתכוון גם למחרמן ומרגש ומושך) בך זה הסבלנות שלך.
והסבלנות הזו תשתלם לך כי אני אעשה שהיא תשתלם לך כי זה מה שאני צריך יותר מכל כדי להיפתח ולתת מעצמי ואת עצמי.
אני מאוד רוצה לתת מעצמי ואת עצמי ואני מאוד מקווה שתחליטי שבא לך באמת לקחת הכל - וגם יותר מהכל, הרי את תקחי יותר מהכל בסופו של דבר - אבל זה ידרוש זמן.
אני כן רוצה לדבר איתך ולהקשיב לך ולהגיד לך ולשמוע ממך ולרדת לך ולכאוב עבורך.
אני כן רוצה.
אני מאוד רוצה.
אבל אני רק לומד להכיר את האפשרות הזו אצלי.
את האפשרות להיות שוב - אולי בפעם הראשונה מזה חמש שנים - אני.
לגמרי אני.
ועוד אני חופשי יחסית, שזה בכלל משהו שלא היה מלא זמן.
אז בבקשה תגלי הבנה. כלשהי.
ותדעי שאני מעריץ אותך. ונפעם ממך. ונסער מאוד ממך. ומחפש את הריח שלך בבגדים של אתמול.
ואני רוצה להיות העבד שלך.
ואני אהיה.
ואם תחליטי לכתוב לי אחרי זה, אני ממש ממש אשמח.
ואם לא - אני אתבאס נורא - אבל אבין."
*אני* הצלחתי לראות רק אני.
