היא מבינה שהיא מטומטמת, שוב, ומנסה לעשות בקרת נזקים ולהתנצל בפני ג'ינה והאדון. כמובן יוצרת דרמה נוספת בדרך, כי למה לא.
אחרי שיחה ארוכה ומרגיעה עם האדון, היא מחליטה להיפתח ולדבר,אם יש מישהו בעולם שמסוגל לא לשפוט אותה על המחשבות האומללות שלה, ולהכיל אותה, כמו שהיא באמת צריכה שיכילו אותה, זה רק הוא.
היא מספרת לעצמה על הדברים הטובים שנקרו בדרכה. על הדרך שעברה, על האנשים הנפלאים שיש בחייה, והיא גם עברה שלב! זה כל כך ענק והיא מרגישה שהיא לא נותנת לזה את המקום שמגיע לזה, היא עשתה צעד נוסף להיות מקולרת לאדונה. זה באמת ענק.
היא תוהה לעצמה מה היה המבחן שהביא אותה למקום הזה. ייתכן שג'ינה הייתה המבחן? בכל מקרה היא עברה את המבחן ועכשיו היא תוהה אם עדיין היה מעביר אותה היום, באמת כבר כמה דקות שלא הייתה פסיכית.
היא מתעודדת מעט ולאט ומסיימת את היום לבד, אין צורך בדרמות נוספות.
למחרת בבוקר האדון מתקשר וסוחף אותה איתו לטיול קצר ברחובות העיר הלבנה. הם מתיישבים בפינה רועשת בגינה שקטה, בדיוק על החיבור בין הגינה לבין מגרש הכדורסל, דבר שמספק הסחות דעת מבורכות ברגעים ארוכים מדי של שתיקה.
היא נפתחת לאדונה כמעט עד הסוף, מספרת כמעט הכול, משאירה את הדברים הבאמת פתטיים לעצמה ומספרת לו מספיק כדי שיבין. והוא מבין ומכיל והם מבלים את הימים הבאים ביחד, משתעשעים עם החיבור הלא הגיוני הזה שלהם.
כל תחום בחייהם מועצם מהקשר הזה. היא שמה לב שהיא טובה יותר בזכותו, שהיא דורשת מעצמה להיות טובה יותר, בשבילו. היא מתקשרת טוב יותר, עובדת טוב יותר ואפילו מבשלת טוב יותר, רק כי היא אוהבת אותו.
איזה אוצר נפל בחלקה, להיות שלו.