משהו חדש-ישן

מסתבר שכמו שפוט פטיש נפוץ אצל גברים, כולל הרבה ונילים, יש פטיש משותף להרבה בנות ולשם שינוי אני מרגישה בחוץ. 😂

מסתבר שהרבה רוצות להחזיק לבן הזוג שלהן בזמן שהוא משתין ואני באמת לא מבינה את המשיכה.

אני מודה שבכללי אף פעם לא התחברתי לביזאר, גם מקלחת זהב זה לא משהו שסתם ככה ידליק אותי, אבל ברור לי שיש כאן משהו אחר שמושך אותן, לא בהכרח מיני ובפעם הראשונה- אין לי הסבר. 🤷🏻‍♀️

עניין של אינטימיות? סקרנות? סתם משחק? הכל ביחד?

מוזמנים להשאיר תובנות אם יש לכם/ן 

כשהוא נושף לך באוזן, על הצוואר והגוף.

כשהיא מתפרצת ממך בגניחה חזקה כי עצרת אותה כשחדר.

כשהוא לוקח אותה ממך באיזו צורה שהוא בוחר, עד שאת מחרחרת לאוויר.

החזה שעולה ויורד בפראות מפחד או התרגשות.

הבטן שעולה ויורדת ברוגע, כשאת המקום הבטוח שלך.

אנחת רווחה, השתנקות של כאב..

מחזיקה אותנו חיים בכל מיני דרכים.

לא תמיד אני מצליחה להנות ממה שמתחשק לי.

יש לי רגעים כאלו של אנטי, מרדנות. אני כאילו לא רוצה להודות בפני עצמי מה אני רוצה, או בזה לעצמי על זה ומוצאת את עצמי מתנגדת למשהו נחרצות- למרות שבתוך תוכי- כן, רוצה! בעיקר שיפתרו לי את האנטי הזה באותו הרגע.

אף אחד לא באמת יכול לפתור לי אותו חוץ ממני, כי כשמנסים, אני שוקעת לתוכו יותר.

זה ה"קול" שאני אוהבת לקרוא לו ילדה קטנה.

מענישה את עצמה על משהו לא ברור כדי לא לתת את הסיפוק למישהו אחר, אבל היחידה שנשארת לא מסופקת בסופו של דבר זו אני.

אין לי מסקנה חכמה או פתרונות אמיתיים לרגעים האלה.. סתם מציאות מטופשת.

אם יש משהו שאני אוהבת לצייר זה נשים יפות. וכשנתקלתי פה ביפיפייה הזו לא יכולתי שלא לבקש לצייר אותה 😋

היא הסכימה לשמחתי והשקעתי בו באמת מכל הלב.

אז שמחה לחלוק את התוצאות ותודה על ההזדמנות וההשראה! 

🍑

היא כבר חלקה אתכם את התענוג, אבל לא יכולתי שלא להעלות אותה שוב 💜 

לפני שהמנוי מסתיים..

בכל השנים שאני כאן, מעולם לא עשיתי. לא ראיתי את הצורך, וגם לא היה לי תקציב מיותר.

למרות הכל, מרגישה שזה נתן לי את היכולת לבטא את עצמי בעוד כמה דרכים, הוציא ממני יצירתיות.

בצורה מצחיקה, משהו שלא היה אמור לקרות גם ככה, הפך להיות סוג של סשן בפני עצמו. אחד שפתח לי את הביטחון העצמי, גרם לי ליצור קצת קשרים עם אנשים וגם איפשר לי לפרוק אחרת.

זו הייתה חוויה נחמדה, אבל נראה לי שמיציתי אותה ועל הצד הטוב ביותר.

זמן לחזור לאפור, כל היי צריך גם לרדת בשלב מסויים.

מקוה שנהניתם איתי 😉

אולי אעלה עוד פוסט נוסף לפני שיסתיים סופית, אבל מבחינתי אפשר להגיד, תם ונשלם הקונדס.

וינסו לדחוף אותך להיות מושלמת- לא שלמה.

אז תזכרי ש-

לא כל הנוצץ זהב,

לא כל אדם נאהב,

לא כל מאמץ משתלם,

ולא כל חלום מתגשם.

הדרך לא תמיד ברורה,

שמחה היא לרוב עכורה,

ינסו לצייר לך מציאות מזויפת,

 שאין לך דרך אחרת.

"חייבים להתאים לתבנית שיצרו זרים,

אלו החיים,

איך תקימי משפחה?

איך תכירי חברים?"

את צריכה להיות מושלמת בסטנדרטים שלהם.

וזה לא משנה אם הלב לא שלם.

תזכרי אמת אחת שנוטה להרגיש נסתרת,

אף אחת לא באמת מושלמת.

השיר לא מפסיק להתנגן לי בראש היום. ❤️‍🔥

זו הייתה מסיבה "רגילה". אנשים יפים, לבושים בדרס קוד מוקפד, משחקים בפינות המועדון ומתקהלים לשיחות עם חברים.

הלכתי לבד, ממילא יש לי הרבה חברים, ואני יודעת שאתה עובד הערב, אז יוצאת לבדוק את הנייד מדי פעם ולענות להודעות שלך, אבל בשלב מסויים פשוט נעלמת.

חוזרת לי לחברים ושוכחת, שוקעת בשיחה ארוכה עם חברה ותיקה, צופה בסשנים, רוקדת, שותה.. 

מגיעה אלי חברה אחרת, הכרנו לאחרונה, מבקשת שאבוא איתה לסיבוב ולוקחת אותי לאזור הזוגות. אנחנו מטיילות בין הפינות השונות ומדי פעם היא מחייכת אלי וגוררת אותי לאזור אחר.

פתאום יד חזקה מחבקת את הגוף שלי מאחורה, יד נוספת על הפה, גוף נצמד ומושך אותי אחורה. אני מועדת בעמידה, החברה משחררת את היד ונעלמת ורגע לפני שאני נכנסת להתקף חרדה- אני מבינה שאני מזהה את הריח שלך.

אתה מושך אותי אחורה לאחת הפינות, לוחש לי לאוזן "מי עוד חשבת שיעז לגעת בך?" והיד שעל הפה עוברת לשחק לי בגוף. "תעני, מי יעז לגעת ברכוש שלי?" אתה אומר בזמן שאתה צובט לי את הפטמה. "אני לא יודעת" מייללת לך.

אתה מסובב אותי עם הפנים אליך, נותן לי סטירה, ומצמיד את הגב שלי לקיר. "מי יעז?" היד שלך על הגרון שלי, ואני מרגישה את הדם מתקשה לזרום לראש. "רק אתה.." אני לוחשת.

אתה מצמיד את הפנים לאוזן שלי, לוחש "נכון מאוד, נראה שצריך להזכיר לך" ומשחרר את הצוואר שלי. מרגישה את הרטיבות שלי מספיגה את התחתון. 

אתה מוריד אותי על הריצפה, ודוחף את הזין שלך עמוק לגרון שלי בבת אחת, מוציא ממני גרגורים של חנק. הראש שלי מוגבל בגלל הקיר, אני לא יכולה לברוח אחורה לקחת אוויר, מהר מאוד אני בספייס ועם פרצוף מלא ברוק ודמעות. אתה בינתיים גומר לי עמוק בגרון.

מרים אותי ומחדיר אלי אצבעות, הן מחליקות בקלות פנימה על כל הנוזלים שכבר הוצאת ממני.. אני מכינה את עצמי, אבל אתה מתחיל ללכת ומושך אותי אחריך, נעוצה על האצבעות שלך. כמה רגעים שאני קצת בהלם, ומשתדלת לא להרים ראש לראות מי מסתכל עלינו כשאתה מוביל אותי בצורה הזו.

מכוון ומושיב אותי על ספה בפינה אחרת, מתחיל להזיז את האצבעות ולרגע נדמה שאני עומדת לגמור, אבל אתה עוצר. "עוד לא מגיע לך" אתה אומר. מתיישב ליידי ומרים את אחת הרגליים שלי עליך.. מכה חזקה נוחתת על פנים הירך ואני מרגישה צמרמורת עוברת לי בגוף ומקפיצה אותי.

אתה ממשיך לתת מכות עד שאתה מגיע לצבע אדום- סגלגל שמוצא חן בעיניך. עובר לצד השני וממשיך לעבוד על הירך השניה. אני צופה בך מהופנטת, כל מכה צורבת יותר מהשניה, נדמה לי שאני לא מסוגלת להכיל יותר, אבל באותו הרגע מגיע ספייס אחר ואני מתמסרת כולי ומרגישה את השרירים שלי נרגעים ורוצים עוד מכה.. כאילו הייתה ליטוף.

כשאתה מסיים, אתה מסמן לי לעלות להתיישב עליך. "אני ארטיב לך את המכנסיים" אני אומרת במבוכה, "תכף נראה, את רוצה לגעת בעצמך?" אתה שואל ואני נחנקת.. אני רוצה, אבל לא כאן.. לא ככה. אתה תופס אותי מהשיער מצמיד את האוזן שלי לפה שלך "את רוצה לגעת בעצמך?" שאלת שוב בטון תקיף יותר. "כן! בבקשה.." אני לא מאמינה שאמרתי את זה, אבל היד שלי כבר נשלחה לבין הרגליים.

"תסתכלי עלי כשאת גומרת" אתה אומר לי והמבט שלך נכנס לי לנשמה.. מהר מאוד הסביבה נעלמת לי, אני רואה רק אותך ומייללת שוב, הפעם מגמירה ארוכה, בזמן שאתה לא מרשה לי להפסיק לגעת, רועדת עליך ומסתכלת בעיניים חצי מזוגגות וחצי מתוסכלות.

"אל תפסיקי.." 

כשאתה רואה שאני לא מצליחה להמשיך, אתה קם ומחליף את היד שלי בשלך. התנועות שלך פותחות בתוכי זרם ואני משפריצה ומספיגה הספה. כל מה שאני מצליחה להתמקד בו זה המילים שיוצאות לך מהפה, רגע לפני שאתה מתיישב חזרה ומוריד אותי על ארבע לליטופים.

"כן.. ילדה טובה, תכף ממשיכים."

הוא בא והולך, בעיקר נמצא בדברים הקטנים.

כשמעזים לצאת מאזור הנוחות, מנסים דברים חדשים.

כשמניחים בצד חרדות, וקופצים למים עמוקים.

כשאוספים ניצחונות אישיים.

כשסולחים לעצמנו על חולשות ופגמים.

פתאום אוהבים קצת יותר את מי שאנחנו, ובמקום לחפש אותו, הביטחון העצמי מוצא אותנו.

לפחות לרגעים, הופכים אמיצים מספיק להיות אמיתיים, בעיקר עם עצמנו.

בתקופה האחרונה יש לי הרבה רגעים כאלה לשם שינוי. 💜

זה לא היה מתוכנן, היינו כבר בדרך הביתה כשהחלטת לסטות מהדרך ולקחת אותנו לחניה של גינה ב 3 לפנות בוקר.

הזין שלך היה בפה שלי רוב הנסיעה גם ככה, ולא הבנתי למה אנחנו צריכים לעצור, אבל התחשק לך לשחק בי עוד קצת לפני שמסיימים.

ממשיכה ללקק ולמצוץ, מרגישה את הידיים שלך מפשילות ממני את התחתונים ומתחילות ללטף לי את הכוס שרטוב מתחילת הערב. משחק ומתגרה, לרגע מהר ורגע לאחר מכן- לאט ובהתגרות.

מרים אותי מהשיער להתיישב, "תרימי את הרגליים", אני מרימה אותן לכיוון השמשה ואתה חוזר ללטף אותי. יד אחת תופסת לי את הראש, "תסתכלי עלי!" והשניה ממשיכה לשגע אותי, מהר, לאט, עמוק, מבפנים, מבחוץ.. אני מרגישה את עצמי מטפטפת עוד רגע על המושב.

האצבעות שלך עוברות לפה שלי, אתה משחק איתן קצת לפני שדוחף אותן עמוק לגרון שלי וחונק אותי איתן, גורם ליד שלך להתמלא ברוק שלי. 

חוזר לשחק, הפעם עובר לחור של הטוסיק, אצבע אחת מרטיבה, מכניסה את כל המיצים והרוק לתוכי. אני נרגעת, מתחילה ליילל קצת כשאתה מכניס עוד אצבע.. זז באיטיות.

אתה בוחן את התגובות שלי וחונק אותי בהפתעה בזמן שאצבע שלישית מצטרפת פנימה. אני מרגישה איך אתה מרחיב אותי, מזיז את האצבעות לעומק ולצדדים. דמעות עולות לי בעניים, ואתה משחרר ונותן לי לנשום.

אתה ממשיך להסתכל לי בעיניים, ואני מרגישה כל כך קטנה ומושפלת באותו הרגע, חור למשחק. 

אצבע רביעית מחליקה פנימה, וזה כבר צפוף וכואב, אבל אתה עסוק בשלך.. "את רוצה לגמור צעצוע קטן?" אתה שואל, אבל אני אפילו לא קרובה. שולחת יד לגעת בעצמי, ואתה מיד נותן עליה סטירה. 

"ביקשת רשות לגעת?" אני מסתכלת לתוך העיניים שלך במבט נעלב "לא.." לוחשת. "מה את?" אתה שואל.

ואני לא יודעת מה לענות- צעצוע, זונה, חור.. בסוף יצא ממני רק "שלך". "מה את?" אתה שואל שוב. "הצעצוע הקטן שלך" מחליטה לענות, אבל זה הרבה יותר מזה, כולי חשופה וכמעט כל היד שלך כבר בתוכי.. והכוס שלי ממשיך לטפטף לך על היד, מוסיף סיכוך ומתחנן למגע.

"אפשר בבקשה לגעת בעצמי?" אני מצליחה למצוא קול בשביל לבקש. "לא" אתה אומר בפשטות, האגודל שלך היחיד שנשאר בחוץ, אתה מתחיל לגעת לי בדגדגן איתו, מועך אותו חזק וזז לאט.

ואני מרגישה זרמים של כאב ועונג, כולי ביד שלך. אתה נותן לי סטירה ומתזכר אותי להסתכל לך בעיניים.. ובכל פעם שנוחתת עוד סטירה אני מרגישה את השרירים שלי מתכווצים עליך, והיד השניה שלך מזכירה לי שאתה מחליט.. ולוקח.

אני לא שולטת בעצמי וגומרת כל כך חזק שהגוף שלי רועד כולו.

אבל אתה ממשיך באותו הקצב, ואני מתחילה לבכות שאני לא מסוגלת יותר "בואי נראה.." אתה אומר, ואני מתפוצצת שוב ושוב בגלים. 

כשאתה מסיים איתי אני קורסת על המושב, הגוף מתפתל ורעידות קטנות עוד עוברות בי. אתה תופס אותי ומושך אליך, מלטף לי את הראש ואומר לי שאתה גאה בי.. "מגיע לי פרס?" אני שואלת בחיוך, ואתה מסתכל עלי וצוחק על החוצפה שלי.

"תכיני את הלשון, הפרס שלך זה להרדים אותי עם רימינג" 

"פרס שווה במיוחד" מחייכת חזרה, למרות שאחרי כל זה, כנראה שארדם ראשונה. 🦊

בתור מישהי שתמיד הייתה מתנצלת על שטויות, אני יכולה להבין למה זה מעצבן.

כשאדם מחלק "סליחה" בלי לתת לה משקל מתאים, זה הופך אותה ללא כנה, למשהו שנאמר רק כדי לסגור סיטואציה לא נעימה, ולא משהו שנאמר מכוונת התנצלות כנה.

בשביל שהסליחה שלי תהיה משמעותית, הייתי צריכה קודם כל ללמוד להפסיק להתנצל.

להפסיק להתנצל שאני "מפריעה". להפסיק להתנצל על מי שאני, להפסיק להתנצל על הדרכים שבחרתי, להפסיק להתנצל על טעויות, להפסיק להתנצל על הבית שלי, המראה שלי או כל דבר אחר בחיים שלי.

להתחיל לשמור את ההתנצלות לרגעים משמעותיים.

אז היום הזה הוא אומנם לא יום שאני באמת מבקשת בו סליחה, זה יהיה חסר משמעות לטעמי, אבל זה לגמרי יהיה יום לחשבון נפש עם עצמי, מה לשמר בחיים, מה להעיף ואיך ולאן אני רוצה לעוף בעצמי.

אם יש אנשים שאני צריכה להתנצל בפניהם, אני לא אחכה ליום מיוחד, מי יודע עד מתי נהיה כאן.

ועל כל מקרה, ממני לא מבקשים סליחה, אלא מרוויחים אותה.. ונאה דורש נאה מקיים.