מי שאוהב ליצור יודע מה ההבדל בין יצירה שמשקיעים בה מספר שעות לעומת יצירה שמשקיעים בה ימים או חודשים.
יצירה טובה- כמו נשלטת טובה- נבנית משכבות.
מתחילים מבסיס של אמון חזק ויציב,
מוסיפים שכבות של חוויות גסות,
בשכבה הבאה מתחילים ללטש את החוויות לצורות מדויקות.
ובשכבה האחרונה מוסיפים את הפרטים הקטנים וההדגשות, אלו שהופכים את חוויה ליצירת אומנות.
כל שלב יכול לקחת זמן, וכל שכבה יכולה להפוך לשלוש.. יש טעויות שיכולות לקחת אותנו אחורה ויש כאלו שיקפיצו קדימה. אבל מה שבטוח, עם זמן, השראה וסבלנות- מקבלים בסופו של דבר יצירת אומנות.
תכירו את השולטים שלי, היצורים היחידים שיכולים לגרום לי להרגיש שהם עושים לי בכוונה, וטיפלתי בחיי עשרות בעלי חיים מסוגים שונים.
הם יטיילו איפה שאסור או יתקעו לי מול הפרצוף כשאני מול מסך רק בשביל תשומת לב בתנאים שלהם.
הם דורכים עלי כמו חתיכת ריהוט איך ומתי שבא להם. לא משנה על איזה איבר. הם גם שוכחים שאני עשויה מבשר כשהם לא רוצים להתנתק ממני או כשמנסים לברוח מהידיים שלי.. שולפים ציפורניים ותוקעים 🩸
הם דורשים. אוכל, משחק, מים, צומי.. ואז מפנים לי את התחת.. ואם לא יכולים להוציא את העצבים שלהם עלי, יוציאו על הכלב.
הם פותחים דלתות, ארונות, ומגירות- פרטיות לא קיימת. גונבים לי תחתונים ומשחקים איתם ברחבי הבית.
עושים משהו לא בסדר מול הפנים שלי, בורחים כשאני קמה אליהם ובאים להתחנף שניה אחר כך.. ואני נמסה. 🥲
לבכות מול אנשים תמיד היה סוג של גבול חברתי מבחינתי. דווקא בגלל שאני רגישה, הייתי יכולה להגיע לדמעות בקלות. כן, רגש אצלי מתקיים בקיצונים, גם בתחושה וגם בתגובה.
זה מצחיק שבסופו של דבר אף אחד לא לקח אותי פחות ברצינות על זה, אלא אם זה היה חלק מזוגיות או במשפחה.. אני רגישה, הדמעות שלי לא אמיתיות הרי, הן חייבות להיות מניפולציה ריגשית נכון? זה לא כאב אמיתי..
והנה נוצר לו מחסום שבכי= חולשה.
אז בוכים לבד, בשקט, איפה שלא יראו שהשפיעו עליך. לא לתת למי שפוגע את התענוג ולא להיות מואשמת בהיותך ילדה מניפולטיבית.
ואז נכנס לו הבדס"מ, ודברים משתחררים שם אם ארצה או לא, ופתאום סיטואציות מעלות בי דמעות.. וזה משתחרר לאט לאט.
בכי זה לא רק דבר משחרר, מפריש לנו את הסטרס מהגוף בדמעות, הוא גם סוג של "חולשה" שמותר, בסדר ואפילו מומלץ להביע, גם לא בסשן.. וכן, זה עושה לי משהו, כשרואים אותי בוכה וממשיכים בלי להתרגש, ככה אני צריכה.
אז אולי החברה צריכה לשנות את הראיה שלה על בכי ולהפסיק להתרגש כשאנחנו רואים דמעות של אחרים, מי שמוסיף את השליליות סביב העניין זה רק אנחנו. ללמוד לזהות את המצבים בהם אפשר להתעלם, או פשוט לתת חיבוק בשקט.
בכי הוא לא מניפולציה, הוא שחרור אמיתי, מותר וחשוב לבכות.
ובסופו של דבר, כשתצטרכי, הרעד יעלם בשניה.
*מחר נציין יום טראומתי למדינה שלמה, זה לא משנה עד איזו רמה אצל כל אחד, אל תפחדו לשחרר.*
אני והשולט שלי מאוד אוהבים לצרף ולהצטרף, העניין הוא שבזמן הקצר שאנחנו מתחילים לממש את זה, כבר נתקלתי בהרבה דברים שצרמו לי.
אני לגמרי מבינה זוגות שנמצאים כאן למלא חוסר כלשהו, העניין הוא שאני לא נמצאת כאן למלא את החוסרים שלכם.
כשאתם באים ומספרים לי כמה אתם רוצים לסשן מאזוכיסטית ובאותה הנשימה מספרים לי שבת הזוג שלכם לא סופגת- אתם לא רלוונטיים לנו.
השולט שלי מספיק סאדיסט בשבילי, אין לי רצון או צורך לקבל את זה מאנשים אחרים, אלא אם זה לרצות אותו. מעצמי, לעולם לא הייתי מאפשרת לאנשים שאני לא מכירה להכאיב לי.
ואין שום סיבה שאתם תכאיבו לי בזמן שהוא יושב בצד ומסתכל עליכם, כי בת הזוג שלכם לא מסוגלת, ולא ממש יכול לעשות איתה דברים בדס"מים אחרים. (תלוי בזמן, בסיטואציה ובמקום, אבל זו המציאות לרוב) לי זה בטוח לא כיף.
אז כשאתם מחפשים נטו צלע שלישית, ולא זוג, זה עוד ניחא, אבל אם כבר פניתם למשוייכת, אז מן הסתם שיש לזוג צרכים משלהם למלא, הם לא חלק מהדינמיקה שלכם, הם יכולים רק לנסות להשתלב בה. והם בטח לא שם לספק לכם חסכים, ההנאה של כל הצדדים זו המטרה, ואם לנו לא חסר.. למה שנשלים חוסרים לאחרים על חשבון עצמנו?
סתם נקודה למחשבה, ממש לא בכעס, תדייקו את עצמכם למה שאתם מחפשים.
תקופת החגים הגיעה ואיתה התזכורת כמה זה קשה לבלות באינטנסיביות עם המשפחה שלי.
הם מאוד אוהבים לריב ולהתווכח ולפעמים נדמה שהם לא מסכימים אחד עם השני רק בשביל התענוג שבצעקות.
עם כמה שאני מאזוכיסטית, הם הסשן היחיד שאעדיף להמנע ממנו אם אפשרי, הם יכנסו בדברים שאני אומרת עם טיעון מטופש רק בשביל שיהיה על מה לכעוס. הם ירדו לפסים אישיים ויתנו מכות מתחת לחגורה.
אני כבר למודת ניסיון מהם, יודעת לסתום את הפה, אבל אני כבר מרגישה את הצורך לפרוק ממני את כל השיט הזה..
בסופו של דבר, הצרות בבועה שלי קטנות, מסביב אנשים עדיין ממשיכים לאבד את החיים בזמן שאני מתבכיינת על ויכוחים. והחטופים שלנו שעוד רגע מציינים שנה שלמה בשבי.. באמת יש לי צרות של עשירים.
זו הפעם הראשונה שאני מודה על הזכות שלנו לויכוחים מטופשים.
