משהו חדש-ישן

לאחרונה החלומות שלי כל כך מבוססי מציאות, שאני צריכה לחשוב טוב אם משהו באמת קרה או שחלמתי אותו. 

זה מפחיד ומצחיק בו זמנית, בסופו של דבר, התחושה נשארת בין אם דברים קרו במציאות או לא.

המציאות לגמרי עדיפה על החלומות שלי, רגועה יותר. ועדיין,  דיכאון יגרום לי לבלות בחלומות הרבה יותר מאשר במציאות ה"בטוחה".. 

לא מנגנון יעיל במיוחד. 😐

Oh, how I wish

For soothing rain

All I wish is to dream again

My loving heart

Lost in the dark

For hope I'd give my everything

התעייפתי מדרמות, התעייפתי מאנשים, התעייפתי מהצורך בתשומת לב, מנצלנים, מרכילויות, מסודות והטפות מוסר.

אני באמת לא מבינה למה אין בועה קטנה של אושר ושקט בעולם הזה, אולי ככה מתחילות דתות/כתות.

אני לא מתיימרת לחשוב שאני איכשהו טובה מאחרים, אני לא. יש לי את השיט שלי. אבל אני באמת לא מבינה למה אני ממשיכה להתאכזב מעולם שאף פעם לא הפסיק לאכזב גם ככה.

לא רוצה להיות תלויה בקשרים אנושיים, ועוד יותר לא רוצה שהגועל של העולם ימנע ממני קשרים עם אנשים.

ואולי אני זו שלא מתאימה לכאן בכלל.

אסור להציק לחיה, אסור לגרום לה להשתולל. אני אומרת לעצמי כל פעם מחדש.

אני לא יודעת מה זה להוריד הילוך, ואני לא בטוחה שאני יכולה ללמוד..

הרבה פעמים הכרזתי שאני לא טוטאלית, זה נכון. אני מסוגלת לשבור גבולות לפעמים, אבל לא תראו אותי מיוזמתי דוחפת לזה.

אבל גיליתי משהו מיוחד בצורת ההתמסרות שלי, אני אוהבת שגורמים לי לרצות להתמסר.

בסופו של דבר אני אוהבת סימנים לא רק בגלל התזכורת המתוקה לסשן, אלא גם למשמעות שלהם, ולמי שסימן אותי. הם נותנים תחושת שייכות.

וזה דבר אחד לרצות שיסמן אותי, אבל דבר אחר לגמרי אם אני גם רוצה להניח את הראש שלי על הברכיים שלו אחר כך ולקבל ליטוף ומילה טובה.

 יש לי יכולת ספיגה לא רק לכאב, יש לי המון סבלנות וסובלנות. אני מסוגלת להתמודד עם הרבה שיט, כי זו המציאות לפעמים.

אבל כשמביאים אותי לסף, לנקודה של "Fuck it", מאודדדד קשה להחזיר אותי למצב מתון.

המוח שלי משנה גישה מהנחמדה, המרצה והחייכנית לגישה קצרה, עצבנית וחדה. המוח שלי ננעל על החלטה או כנגד החלטה ולא יזוז ממנה בשביל אף היגיון בריא.

זה יכול להיות טוב לפעמים, אבל יש פעמים שהפרנציפ הזה פוגע רק בי. פעמים שאוותר על משהו לעצמי בגלל אחרים, כי הביאו אותי לסף. ואז מי נענש באמת?

ועדיין, זה קשה לפעמים כשנדמה שלכל אחד יש היום דעות שמבוססות פחות על מציאות ובעיקר האגו האישי שלהם. תסביך גיבור שכזה, שזורע ניצני הרס במקום תקוה. You won't win this war in my head.

Don't listen to me

Don't speak to me

You're just another hostile

Making up your own reality

Don't look to me

Stop baiting me

I know you're just another hostile

Making up your own reality

כן, אני יודעת שאני מוזרה.

המוח שלי אף פעם לא עבד בצורה נורמאלית, הוא אוהב לסבך, לנתח, למצוא היגיון בכל דבר ובכל מחיר. יש לי חוקים ברורים לחיים ולרוב אני גם עומדת בהם כמו פדנטית.

הרגש שלי אף פעם לא עבד בצורה נורמאלית, מתרגשת מדי מדברים שלא בשליטתי, לא קשורים אלי ואין לי מה לעשות איתם, אבל לא מתרגשת ממה שאני באמת צריכה.

אולי אף פעם זו מילה לא נכונה, מאמינה שהתעצבתי לזה בסופו של דבר.

אבל כן, אני האדם הכי ריגשי ורדום ריגשית שיכול להיות.. לא תראו אותי בוכה על מר גורלי, פשוט כי אני לא מסתכלת על זה ככה. אבל אני לגמרי אבכה אם תראו לי סרטים כמו במבי.. או תספרו לי על מה שכואב לכם.

מה שכן, גיליתי שיש לי יותר שליטה על החיים שלי ממה שהייתי מצפה, אף אחד לא אמר שקל לתפוס אותה כל הזמן, אבל עובד לי לא רע בינתיים. 😊

סתם אבחנה להיום.. לטובה ולרעה, אני שועלה מוזרה.

🦊

קורה שאני רצה קדימה ומתגלגלת חזרה אחורה באותה המהירות.

החיים מורכבים מעליות וירידות, אבל כשמדובר בדברים רגישים גם לגוף וגם לנפש ,כמו בדס"מ, צריך לנהל אותם הרבה יותר בזהירות.

אז קורה לי שאני נופלת חזרה למחסומים שלי.

לפעמים צריך ללמוד לחבק את הרגרסיה, נכון, זה לא כיף.. אבל כשהיא תשבר מחדש, זה ירגיש שוב כמו בפעם הראשונה, ככה שיש למה לחכות. כמו שכבת קרח דקה על אגם קפוא שצריך לפתוח כל פעם מחדש.

אור קטן בקצה המנהרה.

אני אוהבת סימנים.. אוהבת זה בלשון המעטה. 

יש פעמים נדירות שאני נתקלת בתמונות מסשנים של אימפקט קשוח במיוחד לרמות שהצבעים נראים לא אנושיים. 💜

כשאני רואה דברים כאלה אני שואלת את עצמי עד כמה זה בכלל נופל במקום של שפוי או בטוח ב- ssc.

אני לא יודעת לאיזו רמה צריך להגיע בשביל צבעים כל כך בוהקים וכתמים שמכסים כל כך הרבה חלקים מהגוף.

אבל לא יכולה שלא תעבור בי קנאה מעוותת, לרצות לספוג ככה. כמה שיותר אקסטרים. 

מעוותת כי אני לא רוצה לגרום נזק לגוף מצד אחד, מצד שני יש בזה משהו כל כך מספק.. שטפי דם קיצוניים, פנימיים וחיצוניים. 🩸

קו מחשבה לגיטימי בשעה כזו סה"כ..

אין לי מושג איך התגלגלתי לערך של פטיש לכפות ידיים בויקיפדיה.. 

יש לי כישרון להתגלגל ככה בין הערכים שעות.

מסתבר שזה נקרא קווירופיליה, שזה ממש מצחיק אותי מסיבה לא ברורה, ושזה לא נפוץ!

יש לי פטיש לכפות ידיים מאז שאני זוכרת את עצמי, ושמעתי לא מעט נשים אומרות שכפות ידיים זה דבר מושך. אני חושבת שיש כאן פטיש שנזנח.

צריך להחזיר לו את המקום הראוי לו, או להעמיד אותם על טעותם.🤌🏼

לפעמים המחוות של הידיים יכולות לתת אפקט לא פחות מאיום, מבט או פקודה.👇🏼

ורק גירדתי את הקצה. 😉

אז קיימים זמרים כאלה בארץ או שאני יכולה להמשיך פשוט לרייר על הרמקולים שלי?

יש משהו כל כך סקסי בדרך שזמרי מטאל מחספסים את הקול שלהם, ובכללי העוצמות והחייתיות שיוצאת מהם, כי אי אפשר לשיר מטאל בלי רגש.

ובמקרה הזה, קורי פשוט מהפנט אותי כל השיר, התמכרתי אליו קצת בשבוע האחרון.

בלי קשר למילים, או למראה, זמר או ווקאליסט מוצלח פשוט מעבירים לי צמרמורות בכל הגוף.

בכללי אנשים שבאמת מוכשרים במה שהם עושים מדליקים אותי, אבל תביאו לי את האפל והכוחני שלהם.

😈