משהו חדש-ישן

אני חושבת שבמהלך השנים האחרונות, ובתקופה הזו בפרט, חוויתי הרבה מאוד אלמנטים שונים, אבל מעטות הפעמים שחוויתי חוסר שליטה אמיתי.

אני חושבת שכמו "היי ראשון" אני רודפת אחרי התחושה שהייתה לי בפעם הראשונה. בניגוד להרבה דברים אחרים, אני מצליחה לשחזר אותה לעיתים, אבל זה לא משהו שתלוי בי באמת.

זה טיפה עצוב, כי אני לא חושבת שיש לזה קשר לצורך בריגושים חדשים או חזקים יותר, אלא פשוט בסיטואציה עצמה.. אבל אם היא באמת לא בשליטתי, איך אדאג שגם תתאים לי?

אני יודעת את התשובה, מניחה שכל מי שקורא יודע אותה בשביל עצמו.. השאלה למי יש את האומץ לעשות משהו לגבי זה.

Freeze the arrow in the air

Make your mark and leave it hanging there

Be the first to turn around

Take the leap to land on higher ground

ובפנטזיה שלה, כמו בחלום קדחת, היא נעלמת אל החשכה ומתעוררת לתנועות חדות בתוכה.

מחוסרת הכרה, הגוף שלה רועד מעונג, הרטיבות לא נשלטת, מתעוררת מגניחות תשוקה.

ושוב צוללת לתוך חלום, והיא כבר לא בטוחה מה מציאות, הכאב מתערבב לעונג באופוריה מתוקה.

ליטופים ונגיעות מידיים מושכות, מועכות, מפרקות את הגוף. העילפון שחוזר אחרי גמירה חזקה.

Crazy like that.

🤭

And now it's you know who

I got the you know what

I stick it you know where

You know why, you don't care

יש לי יחסי אהבה שנאה עם פחד..

הוא משתק אותי, אבל אני כל כך זקוקה לו, הוא מפעיל לי כפתורים שלא ידעתי שקיימים.

אני באמת מנסה להבין איך ולמה, אם בכלל קיימות תשובות.. למה להנות מתחושות שליליות? 

למה זה מדליק? להשפיל או להיות מושפל.. למה צריך את התחושות האלה  האמיתיות כל כך, כדי לספק את הריגוש הזה?

לאט לאט אני מתחילה לחשוב שזה ההבדל בין קינק לבדס"מ.. ההנאה היא הדדית, אבל היא מהקיצון, היא מה"שלילי".

לא מספק אותי שבן זוג ונילי יקשור אותי, אני צריכה את המוח הזדוני, שבאמת לא אדע מה הצעד הבא שלו, ואפחד.. לא כי הוא עלול לפגוע בי, אלא כי אני יודעת שגם לא ירחם עלי או יוותר לי בקלות.

לא מספיק לי שיקראו לי במילום משפילות, אני זקוקה להרגיש את הכוונה מאחוריהן באותו הרגע. ולא מספיק הכאב הפיזי בלבד, צריך להיות שם מישהו שנהנה להעניק אותו, שמתענג על הסבל.

לפעמים סתם לנתח דברים כאלה נותן לי צמרמורות.. אבל בקטע הכי טוב.. אבל למה?! 🙄

אני אגלה לכם סוד, אנשים שסובלים מכאבים נראים לכם מסוממים מ- 2 סיבות. הראשונה- הם באמת מסוממים על תרופות כאלה ואחרות לנסות להרגיע את הכאבים.

השניה, הדם עסוק בלזרום לאזור הכאב, המוח מקבל ממנו פחות ולכן יכולת הריכוז והערנות נפגעת.

תדמיינו את עצמכם אחרי ארוחת צהריים כבדה במיוחד, כשאתם מרגישים מנומנמים וצריכים לסיים את יום העבודה שלכם- זו התחושה.

אז אולי אל תשפטו אנשים על מצב הערנות או הקוגניציה שלהם, הרבה מהם אנשים מאוד חדים וחכמים, הם פשוט סובלים כרגע, תנו לשכל עצמו לדבר.

מכירים את האנשים שיודעים שהרסו לכם את החיים ועדיין חושבים שהם יכולים לרכב על טוב הלב שלכם?

פעם הייתי מתקפלת, כי הייתי מתרצת תירוצים בשבילם. רציתי לראות את הטוב באנשים, רציתי להניח שלכל דבר יש סיבה.

בסופו של דבר הבנתי שבאמת לכל דבר יש סיבה, אבל זה לא אומר שאנשים יעשו מאמץ להיות הגרסא הטובה ביותר של עצמם.

מותר לי לבחור עם מי אני מסוגלת להתמודד, ושמותר לי לשפוט גם אחרים, לא רק את עצמי. ואותם אנשים באמת נשארו מאחור, בדיוק באותו מצב אומלל.

אני באמת לא יודעת אם לצחוק או לרחם עליהם.

Just a reminder, it is my territory, and you have no reason to feel comfortable around me anymore ☠️

לא רואים משם.

כשהייתי בתוך מערכת יחסים רעילה, לא רק שלא ראיתי את זה, הוא אמר לי בפה מלא יום אחד "אני חושב שאני נרקסיסט" ואני לא האמנתי לו. חבל. למדתי להקשיב.

מאז, אני דואגת להקשיב ולזכור, לא בשביל ריבים או מלחמות, אלא כי האמת תמיד נפלטת בשלב כזה או אחר לאנשים. 

יש אימרה שהתחברתי אליה פעם, היום ממש להיפך "אם אתה זוכר את זה, סימן שלא היית שם".

משפט יפה למי שאוהב להימחק לגמרי. אבל למה לרצות להימחק אם טוב לך?

תמיד עדיף לזכור.

כיף לדעת שאני כבר לא עיוורת למציאות, פשוט בוחרת לי אותה נכון יותר כשאפשר 💜

יש קונטרול פריקס שלא נוגעים בשום דבר שמשנה תודעה.

ואז יש את הקונטרול פריק שאני, מלחמת התשה נגד המוח השיכור/מסטול שלי להישאר הגיונית ולעשות שטויות מתונות. 

אני לא זוכרת הרבה מהשיחות שלי אתמול, פשוט זוכרת המון אהבה מחברים חדשים וישנים שחיבקו אותי מכל הלב והנשמה. 

איכשהו שלחתי רק הודעה סוררת אחת בכל הלילה הזה, מגיעה לי מדליה 🤣

להגיד תודה- שיש אנשים מדהימים בחיים שלי, שיש לי חברות שדואגת להרים לי. לאקס המטומטם שלי שהוא מספיק טיפש כדי להביך את עצמו עם הטינופת האנושית שלו ולספק לי עוד סיבות לחייך.

תודה על השולט שלי, שסימן אותי לסופ"ש,  שמאפשר לי חוויות גם כשהוא לא נמצא וסומך עלי.

תודה לחברים שלי שתמיד שם גם כשנדמה לי שאני לא זקוקה.

ובעיקר, תודה על ההוכחה שברוך שפטרנו 🤣💜

⁸

אם כבר להתוודות על חטאים, הגדול ביותר שלי הוא שאני פשוט ח-ו-פ-ר-ת. וזה רק נהיה גרוע יותר כשמשכרים או ממסטלים אותי.

בילוי איתי כשאני במצב רוח פילוסופי זה סשן מנטאלי, אז חשוב להשתיק אותי ומומלץ בדרכים יצירתיות 🤪.

יהיה מעניין היום..

כ"כ הרבה פעמים שאני מצליחה להסתיר את מה שאני מרגישה או שיש לי באמת להגיד.

לאט לאט זה הופך מחסומים למודעות עצמית.

המסיכות שלי מתחשבות באחרים יותר מדי, הן חייכניות, נחמדות, מרצות.

אבל לפעמים המסיכה שלי נופלת, בעיקר כשאני עם עצמי.

וכשהיא נופלת ואני מרשה לעצמי להיות אמיתית לרגע, אני באמת שואלת, בשביל מי כל המסיכות?