משהו חדש-ישן

וזה אמור להחמיא..

כשעיניים רעבות בוחנות אותך.

כששפתיים זרות לוחשות לך מה היו רוצות לעשות לך.

כשרוצים לגעת בך, עם או בלי אישור.

כשמעירים לך על איברים שונים בגוף.

כשממשיכים להתעקש אחרי הסירוב שלך.

כשחושבים שיכולים לפענח אותך בלי להקשיב.

כשמתעלמים ממה שיש לך להגיד, כי החיצוניות יותר חשובה.

וזה אמור להחמיא.. 

אני לא אוהבת שמשחקים איתי משחקים מיותרים, יש מספיק משחקים מהסוג שאני יכולה להיות שותפה להם. 

אחד באפריל צריך להיקרא יום האמת לדעתי, זה היום היחיד בו אנשים שמותחים אתכם או מגזימים, באמת מודים בזה לשם שינוי. זאת לעומת שאר ימות השנה, שמשקרים לכם בלי למצמץ.

אני באמת לא בטוחה למה אנשים טורחים לעוות את המציאות, אני נתקלת ביותר מדי כאלה, ואני שואלת את עצמי אם קיים מישהו באמת אובייקטיבי בעולם הזה? כי נדמה שיש יותר מדי אנשים שמאמינים לגמרי בשקרים של עצמם.

עולם מצחיק שכזה.. 

לפעמים אני יכולה ללעוס את המציאות לאנשים יותר מדי פעמים.. מעניין אם יש בכלל טעם.

ואולי זו אני שפשוט לא בוחרת את האנשים הנכונים.🙄

"תתפשטי"

באה ההוראה.

לא ערומה לגמרי, אבל יותר חשופה משאי פעם יצאתי למועדון. בגד רשת בלבד, קולר ורצועה.

אתה קושר לי את הידיים מאחורי הגב, גורם לי להרגיש פגיעה. לא יכולה להסתיר את הגוף או לתפוס שום דבר, אני תלויה בך להשאר יציבה, לשמור על הגוף שלי.

מטיילים יחד על הרחבה, אומרים שלום לחברים, קונים שתיה.. אתה עוצר לדבר עם מישהו שאני לא מכירה, זה כנראה יקח זמן כי אתה מוריד אותי לחכות על הברכיים לצידך, מצמיד את הראש שלי לירך שלך ומגרד בקצות האצבעות.

אי אפשר לשמוע כלום מעל למוזיקה החזקה, אתה משקה אותי עד שאני מסיימת את הכוס. אתה מסיים את השיחה, זה כנראה היה הסימן בשבילך.

מסמן לי לעמוד, מושך מהרצועה למרכז הרחבה. עכשיו הגוף שלי שייך לך. מניח לי את הרצועה בפה, מרגישה את הבד העדין נמתח לי על העיניים. עם ידיים כבולות ועיניים מכוסות, אני נתונה כולי לחסדיך באמצע הרחבה.

מרגישה את הידיים שלך מטיילות עלי, צובטות, מלטפות משחקות. האימה מתחלפת בתשוקה, הפחד מתחלף בהתמסרות. נאבדת במגע שלך ולפתע הכיסוי הוא נחמה ולא מועקה. הוא קיר שנותן לי לעשות כל מה שתרצה ממני בלי בושה.

אתה לוקח את הרצועה מהפה שלי, תופס אותה קרוב לצוואר ומושך אותי אליך, מוביל אותי חסרת אונים לפינה נוחה כדי להמשיך את זממך.. 

אומרים על צרות שהן באות בצרורות, זה נכון, סאדיסטיות ארורות.

ולכל מנהרה יש אור בקצה, אך כמה תאלץ לנדוד לפני שתצא?

אומרים חיה ותן לחיות, ועדיין מוצאים תירוצים לקרבות.

תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה, אך מי מבטיח שלא בתרעלה?

מלמדים שאסור לקטוף, אך לא ילמדו את הרגש לאסוף.

אומרים שבלי ציפיות, אין אכזבות, אז למה העולם מלא בנפשות שבורות?

אומרים שבלי רע, לא יהיה טוב בעולם.. אבל לא מבטיחים שהאיזון ביניהם באמת קיים.

קל למצוא חולשות בקלישאות ישנות..

באותה הקלות, אפשר לחפש את החוזקות.

💜

כיף לי להרגיש עוצמתית, אחרי סשן אימפקט חזק.

אני מרגישה את סף הכאב שלי מטפס לאיטו מפעם לפעם, את הספייס חזק ועמוק יותר משאני יכולה לזכור שחוויתי בשנים האחרונות.

התחושה של השקט בראש, והניגודיות בין רגע שאני עפה ולא מרגישה כלום לרגעים של שיא הכאב, שכל הגוף רועד מההצלפות.

הם מתחלפים כל כך מהר שהם הופכים לבליל אחד של עונג ואופוריה.

כמו אחרי אימון מוצלח, הגוף מתמלא באנרגיות ותחושה שאפשר לעשות הכל.

כמו הזיה, מציאות וחלום מתערבבים,

לא ברור מי מהשדים אמיתיים.

הם מאסו בתעלולים, מחפשים צרות.

רוצים לגלות עוד עולמות.

להיות מובלים לתוך גיהינום חדש,

להרגיש  מלאי יראה וחשש.

אסור לתת לשדים לחכות, 

הם תמיד יגררו מחשבות אפלות.

מחפשים דרך להשתחרר,

לקבל מקום בתופת של מישהו אחר.

😈

קשה להסביר לאנשים את הצורך המטורף הזה.. 

בלי להוציא אותו, הוא פשוט יצא בדרכים אחרות. מוצאת עצמי עושה קעקוע במקרה הטוב, ודברים שפחות נחמד לי להודות בהם במקרה הרע. 😅

ומה עושים אם הצורך הזה רק מתגבר? ומה עושים אם הוא מתחיל לחלחל ליום-יום?

נכון, יש מי שחי את זה 24/7, אבל כשהעיקר הוא מאזוכיזם זה קצת אחרת.. יש גבול כמה שגוף יכול לספוג.

לא חושבת שמצאתי פתרונות אמיתיים, במיוחד כשכל כך הרבה דברים פשוט לא רוצים להסתדר.

להבה היא דבר מתעתע.

היא גורמת לנו לחשוב שאנחנו מבינים איך היא עובדת, כמו חיים.. תנו לה אוויר ותזונה והיא תשגשג.

תחנקו אותה או קחו ממהסביבה שלה את כל מה שיכול להזין אותה, היא תדעך ותמות. זה נדמה מאוד פשוט.

עד שמגיע ניצוץ סורר שהצליח להצית בדיוק במקום וברגע הנכון, ויוצר שריפה משתוללת שכל מה שנותר לנו הוא רק לנסות להשתלט עליה בזמן שהיא שורפת כל מה שהיא מצליחה לגעת בו.

אפשר לנסות להגביל אותה, אנחנו יכולים לשחק איתה. אבל כשהיא מחליטה לשחק חזרה, כנראה שידה תהיה על העליונה.

כמו בחיים, אי אפשר באמת לשלוט באש.

🔥

כשיש לך חברים שמצליחים לא רק לגרום לך להתעודד מבכי אלא להתחיל להתרגש ועוד ספונטניים לטמטום שלי לקעקוע משותף.. מפה לשם, נקווה שנמצא מישהו לקעקע שלושה הזויים בספונטניות ועוד בשישי 😂

אני באמת לא יודעת איך מאזנים חיים כשהכל גם ככה קיצוני, אולי פשוט שורדים..?

ככה או ככה, יש לי כמה חברים באמת מיוחדים.. מזכירים לי מחדש כל פעם. מקוה להזכיר גם להם מתישהו.

I see you're a king who's been dethroned

Cast out in a world you've never know

Stand down, place your weapon by your side

It's our war in the end, we'll surely lose but that's alright

So have you figured it out now, so have you figured it out?

אני חושבת שהתקופה האחרונה לימדה אותי המון.
לטובה ולרעה.
לימדה אותי בעיקר על עצמי אבל גם קצת על האנשים שמסביבי.
אני כן מודה על זה. אני לעולם לא מתחרטת על מה שעברתי כי אין בזה טעם, אני מורכבת מסך החוויות בחיים שלי לטובה ולרעה.

אז אחרי שלמדתי להודות גם על הדברים הרעים, זמן ללמוד לשחרר גם מהטוב.
מרגיש שכשיש לנו כובד בחיים, אנחנו נתפס על כל דבר שיתן לנו קצת תחושה של קלילות או בריחה. אנחנו משנים סדרי עדיפויות ומתרצים למה זה בסדר לספק את האובססיה בכל דרך.

לא כל מה שהתאים בהתחלה ימשיך על אותו הקו, ולא כל דבר שנהננו ממנו בעבר בהכרח יתן לנו הנאה היום ולהיפך.

לחיות זה להיות דינאמי ולהתאים את עצמך, זה לא החזק שורד, זה המותאם שורד.

בוקר פילוסופי משהו.

So much for the golden future, I can't even start

I've had every promise broken, there's anger in my heart

You don't know what it's like, you don't have a clue

If you did you'd find yourselves doing the same thing

You doing to me now