לעולם לא אכתוב לך יותר, לעולם לא אפנה, אבל לפחות אוכל לפרוק.
לא מבינה איך ולמה עד היום, לא מבינה למה לא הייתי שווה מאמץ.. לא מבינה מה מצאת בה שלא מצאת בי.
ערער אותי כל כך לאהוב מישהו לרמה כזו, כל כך הרבה שנים ובסוף לגלות שכמו שחשדתי, כל אחת סביבי היא תחליף ראוי.
איך יכולתי להיות כל כך עיוורת? לא להבין שרק אני באמת אוהבת? הרי המשכת לפגוע בי שוב ושוב.. לגרום לי לבכות רק כי היית לא יציב עם עצמך. להאשים אותי בטראומות שעברתי.
מעולם לא הצלחת להתנצל באמת, מעולם לא ניסית.
הייתי המקפצה שלך לעולם השליטה? השתמשת בי? כי אני לא מצליחה להבין.. וכנראה שלעולם לא באמת אדע.
נכון, הזמן מרפא, גם אני המשכתי הלאה.. אבל הלב שלי עוד לא נרפא עד הסוף מהכאב שהשארת בו.
זה לא באמת משנה כי מה שנשאר לי עכשיו הוא להמשיך בכל הכוח לבנות מחדש משהו מפואר יותר ממה שהרסת.
ומקווה שהשאלות האלה יפסיקו להסתובב לי במוח כמו רעל. כדי שאוכל לתת את האמון שלי לאהובים שבאמת מגיע להם.
כי כל מה שזה עושה, זה לפגוע לי בביטחון העצמי ולצבור יותר ויותר שנאה כלפיך.. מיותר, אנרגיה מיותרת.
אספר לך שהיום הצלחתי לסלוח להרבה אחרים, היום אני חזקה יותר. אני מחזירה לעצמי את החיים שלי והחברים שלי ואת היכולת שלי לאהוב.
ממשיכה ליצור לי סיפור חדש והשליטה בו היא שלי בלבד.
אני רק מקוה שב"מכתב" הזה חתמתי לעצמי סופית את הפרק "שלנו" בחיי.
כבר לא שלך. אני.
