לבכות מול אנשים תמיד היה סוג של גבול חברתי מבחינתי. דווקא בגלל שאני רגישה, הייתי יכולה להגיע לדמעות בקלות. כן, רגש אצלי מתקיים בקיצונים, גם בתחושה וגם בתגובה.
זה מצחיק שבסופו של דבר אף אחד לא לקח אותי פחות ברצינות על זה, אלא אם זה היה חלק מזוגיות או במשפחה.. אני רגישה, הדמעות שלי לא אמיתיות הרי, הן חייבות להיות מניפולציה ריגשית נכון? זה לא כאב אמיתי..
והנה נוצר לו מחסום שבכי= חולשה.
אז בוכים לבד, בשקט, איפה שלא יראו שהשפיעו עליך. לא לתת למי שפוגע את התענוג ולא להיות מואשמת בהיותך ילדה מניפולטיבית.
ואז נכנס לו הבדס"מ, ודברים משתחררים שם אם ארצה או לא, ופתאום סיטואציות מעלות בי דמעות.. וזה משתחרר לאט לאט.
בכי זה לא רק דבר משחרר, מפריש לנו את הסטרס מהגוף בדמעות, הוא גם סוג של "חולשה" שמותר, בסדר ואפילו מומלץ להביע, גם לא בסשן.. וכן, זה עושה לי משהו, כשרואים אותי בוכה וממשיכים בלי להתרגש, ככה אני צריכה.
אז אולי החברה צריכה לשנות את הראיה שלה על בכי ולהפסיק להתרגש כשאנחנו רואים דמעות של אחרים, מי שמוסיף את השליליות סביב העניין זה רק אנחנו. ללמוד לזהות את המצבים בהם אפשר להתעלם, או פשוט לתת חיבוק בשקט.
בכי הוא לא מניפולציה, הוא שחרור אמיתי, מותר וחשוב לבכות.
ובסופו של דבר, כשתצטרכי, הרעד יעלם בשניה.
*מחר נציין יום טראומתי למדינה שלמה, זה לא משנה עד איזו רמה אצל כל אחד, אל תפחדו לשחרר.*
