משהו חדש-ישן

בתור מאזוכיסטית, קאטינג זה הדבר הראשון ש"נתקלתי" בו. 

לחתוך את העור, לחרוט, לראות פסים לבנים ואדומים, מדממים בנקודות קטנות ויפות, לצייר ציורים, לכתוב מסרים..

זו הייתה סוג של בריחה, סוג של בושה, סוג של פריקה.

למזלי, אני מאוד חרדתית וזהירה. אני יצאתי בזול ולא נשארו לי צלקות מכוערות להזכיר לי את הימים שהתביישתי בעצמי.

אבל יש לי געגוע קטן לתחושה של הצריבה, לתחושה המדוייקת שיש ללהב לעומת שוט.

בשנים האחרונות שנתקלתי בקאטינג, כמעט תמיד נשארו לאנשים צלקות. לא התנסיתי מספיק כדי לדעת אם אפשר להמנע מהן, אבל עכשיו כשהגוף מלא בצלקות שממילא לא היו בשליטתי, באמת צריך להיות אכפת לי?

ויש שכבת פחד נוספת להתגלגל חזרה להרגלים רעים, אבל אני יודעת שאני במקום אחר היום.

ועדיין.. התלבטות..