משהו חדש-ישן

אין לי את הפריווילגיה להרגיש את כל מה שאני מרגישה, בזמן שאנשים ממשיכים לאבד חברים מול העיניים.

אין לי את הפריווילגיה לבכות על המתים, כשהם עוד נערמים, פשוט על מדים.

אין לי את הפריווילגיה להתבכיין על העבודה שלי, כשיש כאלו שהיו נותנים הכל לחזור לשלהם.

אין לי את הפריווילגיה לאבד כוחות במלחמות האישיות שלי, כשאחרים שמו את שלהם בצד על מנת להילחם על זכות הקיום שלי.

אין לי את הפריווילגיה להתלונן על המשפחה שלי, כשיש משפחות שנקרעו ועוד יקרעו לנצח.

מותר שיהיה קשה.. בבועה הקטנה שלי, העולם שלי צר וקטן, אבל לפעמים אני מסתכלת על התמונה המעוותת שמעבר לבועה, ומפחדת שבכל רגע היא תתפוצץ לי ואצטרך באמת להתמודד איתה.