הלוואי ויכולתי לחיות בעולם הפנימי שלי, למצוא שם את כל הדברים שאני מרגישה שחסרים לי במציאות. אני מספרת לעצמי סיפורי פנטזיה שצובעים לי את החיים בצבעים שלא קיימים באמת, וכשאני נוחתת, זה כבר סתם רע, אין יותר דבר כזה נחיתה רכה אצלי.
מרגיש לי שאני מסתפקת בפירורים, ורודפת אחרי משהו שכנראה לא מתקיים בחיים האמיתיים כמו שמנסים להציג לי. ההבדל שבין רצון ליכולת.
חבל, כי יש לי הרבה מה לתת, גם אם לא הכל. ואני לא רוצה שימשיכו רק לשחק בי, אני רוצה דרך ברורה לצעוד ולהתפתח בה, עם מקום קטן שהוא באמת שלי, לא כזה שאני צריכה לשכנע את עצמי שטוב לי בו כל פעם מחדש כשיורד לי ההיי. זה אירוני, כי אני באמת לא זקוקה להרבה וגם לא דורשת.
אולי זה גם קטע של אגו, אבל אני צריכה להרגיש שמי שאיתי יהיה גאה בזה שאני שלו, לא מעמסה או עוד ריגוש של רגע. לא משהו שצריך למצוא איך דוחפים ללו"ז כמו משמרת או תור. להיות באמת מסומנת כי זה מה שהתחשק לך באותו הרגע.
לפעמים אנשים טובים ורצון טוב זה לא מספיק, אפשר לרצות לנצח ולא לעשות עם זה כלום. יש מאמץ מסויים שצריך להשקיע, לא כולנו חיים באותו הקצב בשביל שיתאפשר.. וזה מותר ובסדר.
לפתור בעיות בחיים האמיתיים זה ממש לא פשוט כמו בראש שלי, במציאות אין דבר כזה גם פתרון נכון. נשאר רק לקוות שבסוף, הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר בשביל עצמי.
העיקר שהקאתי את זה מתוכי. התעייפתי.