אני מודה שלא פשוט להיות חלק מהעולם הזה לפעמים. כן, יש לי את הבעיות שלי ואני מתמודדת איתן אבל גם אני מגיעה לפעמים לגבול היכולת שלי להכיל.
אלו כבר לא עצבים, זה פשוט תסכול טהור מעולם שאני כבר לא יודעת איך לנווט בו באמת.
הודיעו בעבודה שאבא של אחת הבנות נפטר, הבנות כאן מדברות על זה ומזדעזעות, חלקן בוכות בשבילה. ורק אני, עם כל האמפתיה שיש לי, ובתור בחורה עם רגישות יתר, יש לי יותר מדי ממנה, כבר לא מצליחה להרגיש עצב אמיתי.
אני באמת לא מצליחה להבין איך אפשר לבכות דמעות אמיתיות על אדם נוסף שמת, כשכל יום אני רואה ילדים שעוד לא התחילו, מאבדים את החיים שלהם בלי שום הצדקה חוץ מהעובדה שקיים רוע בעולם הזה, והם צריכים לשמור עלינו ממנו או לשאת בתוצאות הקיום שלו.
וכן, אני בוכה מהמציאות הזו לפעמים בכי מתגלגל.
אני לא יכולה להגיד שאין לי רגש, אבל נראה לי שהוא שקע בתרדמת עמוקה, אפילו דיכאון כבר לא מרגיש אותו הדבר.. לפעמים אני מקוה שיש משהו אחרי המוות רק כי החיים האלה לא מרגישים שהם שווים את זה.
