לאחרונה אני לא חושבת שיש אדם אחד שיכול למלא לי את כל הצרכים.
מעניין אותי אם אפשר להגיע באמצע החיים למסקנה שאולי אנחנו לא מונוגמיים כמו שחשבנו.
אני מסתכלת בין הרצוי והמצוי ואני מבינה שבעולם הפרטי שלי כנראה יש פשרות שאי אפשר לקחת, והן מתנגשות.
כמו שמעטים יכולים למלא לי נכון את הצרכים הבדס"מים- וגם אז זה לא יהיה מושלם, אין הרבה שיכולים למלא לי את הצרכים הזוגיים, נפשיים, משפחתיים וכ'ו.. אז איך אפשר לצפות שיהיה באדם אחד הכל מהכל.
זה נראה לי אפילו קצת לא הוגן לנסות להפיל על אדם אחד את כל החבילה הזו, אני כבר לא מדברת על מה אני יכולה להכיל וכמה, כבר למדתי שאני צריכה להתמקד יותר בציפיות שלי ולא של אחרים.
אם לאמר את האמת, עם האנשים הנכונים לא קיימת בי קנאה, אפילו להיפך, מתחשק לי לחלוק.
אבל מצד שני, ממש קשה לי להימשך ליותר מאדם אחד בצורה ריגשית- ולאחרונה לא מצליחה בכלל..
אני לא יודעת כמה אנשים מגיעים לתובנות כאלה בעולם הונילי, לא חושבת שהמוח שלהם פתוח מספיק לעשות את החישוב מסלול מחדש הזה מבלי למצות זוגיות שהם כבר נמצאים בה או לדעת על עצמם משהו כזה מראש.
בסופו של דבר התרגלנו ללכת אחרי מה שמכתיבים לנו ולא אחרי האינסטינקטים האמיתיים שלנו. ובין לבין זוגיות, שאנחנו ממילא מחפשים לטובת הקמת משפחה, אין לרובנו בעיה להחזיק אנשים שונים בחיים לספק לנו צרכים מיניים וחברתיים.
ובעולם שהורים מתגרשים בו לאחרונה יותר מתמיד, גם התא המשפחתי משנה צורה לאט לאט, מי יודע מה תהיה הנורמה הבאה.
לא יודעת אם זה מזל או ביש מזל, אחרי הכל, מי יודע אם זה היה אותו הדבר אם לא הייתי נמשכת כל כך לעולם הזה של השליטה. בסופו של דבר, לא כיף לי להגיע לתובנות כאלה גם אם הן הכרחיות.
אבל החיים דינאמיים, כמו שאמרתי בפוסט הקודם, כנראה שאצטרך למצוא את עצמי בכל יום מחדש, מי יודע איך אחשוב מחר, אפילו אני לא יודעת. 😅
