בארוחת ערב אצל ההורים, מתכתבת איתך. שואל מתי אני מסיימת, אומרת שבעוד חצי שעה אצא מכאן, כבר ממילא אחרי חצות ומחר אני עובדת.
אתה מזכיר לי רשימה של שטויות שאמרתי בתקופה האחרונה, ורומז לי שעוד אתחרט על הכל. אני מחייכת לעצמי, ושולחת הודעה של "עד אז, לפחות אהנה מהרגע".
אלו הטריגרים הקטנים שמדליקים אותך..
אחרי חצי שעה אתה כותב לי- "הרגע נגמר, רדי למטה."
ברגע אחד, הלב שלי מתחיל לדהור ופחד מתפשט לי בגוף, מתחתי את החבל.. נפרדת מכולם ומחכה למעלית. שולחת לך הודעה "אין לנו הרבה זמן.." ואתה לא עונה.
יורדת במעלית ויוצאת אל הלובי, אתה מופיע לי אל מול הפנים ברגע שאני יוצאת ממנה. אתה לא מתבלבל, מחבק אותי כשהיד שלך חופנת את השיער שלי ואתה לוחש לי לכיוון הצוואר "עכשיו כדאי מאוד שתשמרי על שקט", ומושך אותי איתך לחדר המדרגות שמאחוריך.
עולים חצי קומה שנוכל לשמוע את הדלת, אתה מצמיד אותי שוב אליך ואומר "עכשיו העונש על היום". אתה מותח לי את הצוואר אחורה עם השיער ומורה לי להוריד את התחתונים ולעמוד בפישוק עם הפנים אליך.
יד אחת מחזיקה אותי במקום, והשניה מתחילה ללטף אותי בין הרגליים.. נוגע, לא נוגע.. גורם לי לשכוח לרגע מה קורה. צביטה בירך מחזירה אותי למציאות.
אני מרגישה אותך משחק עם הלחץ.. תופס, מסובב, בודק בכמה הדרגתיות אתה יכול להגביר את עוצמת הכאב לפני שאתה חוזר ללטף ולבלבל אותי.
"תסתכלי עלי", אתה אומר בזמן שאתה מכניס אצבע אחת ועוד אחת. משחק איתי בתנועות שאתה יודע שאני לא מסוגלת לעמוד בהן בשקט, במיוחד עם המבט החודר שלך עלי, וברגע שגניחה אחת יוצאת מהפה שלי, אתה מוריד אותי לריצפה להשתיק אותי עם הזין שלך.
השעה מאוחרת ולך לא באמת אכפת שישמעו את רטיבות והחנק כשאתה מזיין לי את הגרון. אתה מרים לי את הראש לתת לי סטירה רטובה איתו רגע לפני שאתה מחזיר אותו לפה שלי כדי לגמור לי בגרון.
"נכשלת" אמרת בחיוך.
"כנראה שנצטרך לנסות שוב.. אני אוהבת אתגרים." עונה ומחייכת אליך חזרה מהריצפה.
🦊
