ניתוק זה אחד ממנגנוני ההגנה שלי, אני חושבת שזה הדבר היחיד שהחזיק אותי בטראומות שעברתי. הדבר היחיד שהחזיק אותי שפויה לאורך חודש אוקטובר 23.
קשה להסביר את התחושה. המוח לוקח אותך למושב האחורי, הראיה הופכת מטושטשת, השמיעה נעשית מעומעמת, הגוף מרגיש הכל וממשיך לפעול, אבל את לא איתו.. הוא כאילו עובד מעצמו.
תחשבו על עצמכם נוהגים בכביש ריק וארוך במיוחד, את אובדן התחושה והזמן.. הגוף שלכם עובד עם הכביש והרכב, אבל אתם מנותקים במחשבות או שירים. וכשאתם מגיעים ליעד, אתם לא זוכרים בבירור שעשיתם את כל הדרך.
זה כמו לחיות על נהג אוטומטי.
הפעם לא שקעתי לזה חודש שלם, שקעתי ליום אחד, יום אחד שאני מרגישה שהפסקתי לחיות לרגע ופשוט התקיימתי.
לחזור למציאות מרגיש כמו לפוצץ בועה. זה כבד ומתיש פתאום, אבל צריך להמשיך קדימה, היא לא הופכת לקלה יותר ממילא. בכל יום אני חושבת על זה שאנשים רבים נוספים עוד יאבדו את החיים שלהם השנה הזו, ומזעזע אותי לחשוב על זה.
מעדיפה לבחור את הבועה שאני חיה בה, זו שמתמקדת בהווה, בחויות, בעכשיו, לעומת הבועה המבוהלת, העצובה והחרדה שבה אני רק מתקיימת.. מנותקת.
🫧
