פעם פחדתי להישבר, להגיד מילת ביטחון לא היה דבר שבא בחשבון.. ואם זה קרה? הרגשתי שנכשלתי. הייתי יכולה להיכנס לדיכאון של ממש. והרבה פעמים, הייתי נכנסת למצבים שהייתי מתחרטת עליהם אחר כך, במקום להנות מהסימנים, הם היו גורמים לי להתקפי בכי.
היום אני מבינה כמה עוצמה יש ביכולת הזו, להתגבר על האגו, להקשיב לנפש או לגוף, ולדעת מתי לעצור. כמה כוח יש בי, גם אם הסף שלי לפעמים נמוך משהייתי מצפה מעצמי.
כשסובלים מכאב, בין אם פיזי או נפשי, זה חוסר אונים שקשה להסביר אותו. במצבי קיצון, באמת לא משנה לך אם תחיה או תמות- העיקר שיעצרו את הכאב, ולא תמיד יש איך להקל עליו, לפחות לא בצורה מידית.
זה ממש לא קל, עד היום יש לי תחושה של כישלון כשאני עוצרת או מבקשת להאט את הקצב. כשזה קורה אני תמיד מזכירה לעצמי כמה נהניתי מהחוויה עצמה, כמה היא השאירה בי טעם בוער לפעם הבאה, להתחזק ולהחזיק קצת יותר.
למדתי להיות סלחנית לגוף שלי ולתת לו להחלים כשהוא צריך, גם אם פחות מתחשק לי. למדתי גם להנות מבניית סף הכאב שלי כל פעם מחדש, למדתי גם להנות מהקצה, לפחד ממנו קצת פחות.
ובעיקר למדתי שעם חיבור נכון, אפשר למתוח את הקצוות לאן שרק רוצים. בסשן אינטנסיבי אפשר לפעמים להגיע למצבים שהגוף נכנס למצב fight or flight וזה יכול לגרום לנו לאבד את ההגיון.. להרגיש שאנחנו בסכנה אמיתית גם אם לרגע. להיכנס להתקף חרדה או כל דבר אחר ובהתמודדות נכונה אפשר לעבור את זה בקלות ופשוט להמשיך.
יחי חוויות מתקנות