אם יש משהו שהעיר שלי ידועה בו זה ערסים.
זו פשוט עובדה, לטובה ולרעה.
היום אחד מהם החליט להחזיר אותי לילדות, לקרוא לי פריקית ולסנן עוד כמה "מחמאות" מתחת לסיגריה שלו.
ואני מחייכת לי, כי כן.. אני פריקית.. ואם רק ידע על איזה זיכרונות וסימנים אני מתרפקת עליהם מאתמול, היה מקלל עוד יותר ובורח בריצה קלה. 😂
בניגוד גמור אליו, מחליפה קו בעיר אחרת, ועולה ילדונת חמודה ומחמיאה לי על השיער.. היא לא מתיישבת עם חבורת הבנות שעלתה איתה, וגם אם אין לה קשר אליהן- לא יכולתי שלא לשים לב כמה היא שונה מהן.
סגורה, נדמה שבכוונה לא רוצה למשוך תשומת לב.. הזכירה לי אותי, בתקופה שהייתי גולם, ולא איפשרתי לצבעים שלי לזהור באמת- מבפנים ומבחוץ.
באותו רגע ידעתי שגם בשבילה זו תקופה.. ואולי היא תזכור אותי, את התודה והחיוך, ותקבל את האומץ לצאת עם הצבעים האמיתיים שלה.
אז בשבילי, פריקית זו מחמאה. וכן, התיכון נגמר בסופו של דבר, גם אם ה"דרמות" נשארות.