אני אוהבת את הדאנג׳ן. לא בגלל המוסיקה, לא בגלל הפתיחות, אפילו לא בגלל הבדס״מ. בגלל האנשים. אנשים מדהימים שזכיתי להכיר, לבלות ולהנות איתם, שהפכו כל דקה במועדון לחוויה מיוחדת ומסעירה.
למרות זאת, לאחרונה שמתי לב שמשהו באוירה השתנה, פתאום מגיעים המוני אנשים שאין כל קשר בינם לבין הקהילה, לעזאזל, אפילו לא אותו הטעם במוסיקה! יש שיגידו שזה מבורך, מעשיר את החוויה, אבל הם מתחילים להיות הרוב במועדון. בחודש האחרון מצאתי את עצמי נדחפת במבוך בין עשרות אנשים בכדי למצוא לי פינה פנויה. אותם אנשים פשוט הפכו את המבוך לפינה לשיחות נפש.. או לחלופין, יושבים כמו נשרים מורעבים שצופים בפרה הגוססת בציפיה שתתפגר, קופצים מכל צליל של הצלפה או גניחה ונוהרים בהמוניהם לאזור ממנו נשמעו הרעשים.. מתגודדים סביב זוג מסכן שבסה״כ ניסה להנות קצת. עכשיו, מן הסתם שהמבוך הוא פומבי, אבל מציצנות היא לא המטרה שלו, אלא לתת פינה לכולם להתנסות ולעשות, ובתקופה האחרונה אני מרגישה חריגה אם אני עושה שם משהו.. ועדיין אני ממשיכה לבוא בכל שבוע, בתקווה שזה ישתנה.
אני מאוד מקווה שזו תקופה חולפת, המועדון הזה, בעיקר בזכות האנשים שבו, מרגיש לי כמו בית, חבל יהיה לי לאבד אותו.