ארץ לעולם לא

מחר זה מסתיים. הסיוט החוזר הזה, המאמץ הסיזיפי.. להמתין שבועיים לסופשבוע קצר מידי כשבסופו עוד שבועיים של המתנה.. 

המרחק והזמן אוכלים בנו. הקושי עולה ככל שחולפים הימים. הימים האחרונים של כל שבועיים נוראיים וטעונים. המרחב הווירטואלי כבר צר מלהכיל, והתסכול פורץ משנינו כמו לבה מהרי געש, שורף את כל שבדרכו ומצלק. 

אבל מחר.. מחר אגיע אליה בסוף רכיבה ארוכה במדבר. בדרך אשמע את דייויד ברוזה מתפתה לצלילי החליל והסופה, ואדע שלי זה לא יקרה כי היא הסופה והחליל שלי. עייף ומאובק אכנס אל ביתה והיא תקבל אותי. אהבתה תכריע אותה לרגלי. גופה נפשה ומוחה יוגשו לי על מגש כסף מהודר. ואני אבלע את התמסרותה בתשוקה. אבעל ואכאיב, ארומם ואשפיל, אוהב אותה בדרכי. 

מחר, בוא.