הם נאספו אצלי בסלון בשעה היעודה, היא והוא והיא.
זה התחיל כמפגש חברים. שותים, מעשנים, צוחקים ומדברים.. אין כאן סטוצים. אין כאן נשלטים שצדתי לסשן מזדמן. וגם אין כאן רגשות או מערכות יחסים. חברים. אלא שהחברים האלו באו לקבל סשן, יחד, ממני.
מייד לאחר שהתחלתי את הסשן נדרשו פעולות כוונון.. כמה מילים בטון קשה כאן, סטירה או שתיים כאן. מהר מאוד הכל זרם חלק..
הם עומדים עם הפנים לקיר, ידיים קשורות מאחורי הגב בחבל ארוך אחד. אני מכאיב להם בידיים, בשיניים, בפלוגר, בפאדל, בקרופ, בגלגל כאב.. מדלג מאחד לשני. כל דילוג הוא עולם חדש. אני מכיר אותם היטב. הפיזי הוא פונקציה של המנטאלי, והמנטאלי של כל אחד מהם אחר לחלוטין. אני לוחש להם באוזן דבר אחד, וצועק עליהם דבר אחר. כך גם הפיזי... הדילוגים עושים לי סחרחורת.. מן טריפ, דומה לדום ספייס. אני מרגיש כמו אל זיקית, נותן השגחה פרטית.. אני אחר עבור כל אחד מהם, ואני משותף מנצח על כולם.
אני מתיר את החבל. הפסקה קצרה ומדיקל. אחד אחד אני קושר אותם על השולחן ודוקר אותם, מחדיר אליהם מחטים. משחק במחטים, מוציא ומכניס, כמו מיני זיון.. מרעיד אותם. מפעיל את כולם יחד, כולם פועלים עבורי, משחקים בחבריהם.
כשהמחטים יוצאים נגלות טיפות קטנות של תאוותי הגדולה על עורם. אני משחרר את עצמי ועט עליהם.. מלקק, נושך, מוצץ.. המליחות המתכתית ממלאת את פי ונפשי ואני אינני. שיחכו קצת. העיניים מזוגגות. הקולות רועמים. הצבעים בוהקים. אני יושב לשתי דקות, רק עם עצמי. הם פונים אלי ואיני שומע. איני מבין.
נרגע, קם וממשיך אל הבא בתור.
ובסוף, התעלות. נפשית ופיזית, ארבעה חברים מסופקים שימשיכו לדבר על הערב הזה ימים רבים.
