בואו נראה

חלק שני לסיפור

מומלץ לקרוא את החלק הראשון תחילה... כאילו, כדאי, והוא גם קצת פחות חופר מזה.

!!!אזהרה!!!

הסיפור הוא סיפור דמיוני וכל קשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בהחלט (באמת).

כל הדמויות בנות 18 ומעלה!!

הסיפור מכיל תיאורי אלימות קשים, ובחלקים הבאים הם יהיו אפילו קשים מאוד!!! חלק זה ברובו אינו אלים, אך אנא! אני מומלץ לקוראים (בתקווה שיהיו כאלה...) שמרגישים שזה יכול לפגוע בהם לא לקרוא. אין בכוונתי לפגוע באך אחד או אחת! זהו סיפור דמיוני, ואל לאיש לנסות משהו ממה שכתוב בו!

מקווה שתהנו!

האח גרים, חלק שני

גרים היה מהופנט מעיניה, כה שלוות ונעימות הן היו... הוא הרגיש כי מי שיצלול לתוכן, ישאב ליקום אחר, בלי דאגות. עולם בו כל רגע חווים הרפתקאות חדשות, כולן עטופות במן חמימות מנחמת, משכיחה ממנו את כל הצרות. עיניה החייכניות לא עזבו את עיניו, בעוד היא משעינה את לחיה על ידו המלטפת. היא החלה להתחכך בידו בעדינות, עוצמת את עיניה ומתענגת על המגע, כמו חתולה שמתמסרת לליטוף. גרים לא הזיז את ידו ממנה. משהו בתוכו חייך. “מה... מהו שמך?”. קולו החרוך והמאיים של גרים עטה לרגע מעטפת של חמידות, מנסה להיות עדין ככל שיכל. העלמה פקחה את עיניה, “צוק, אדוני...” שפתיה נעו בחושניות בכל הברה, מכשפות את גרים במסתורין שחבוי ביניהן, ונשימה החמה על כך ידו העבירה גלי חום בכל גופו. הרבה זמן שגרים לא חווה חום. הרבה זמן שהוא לא שוחח... מילים אומנם יצאו מפעם לפעם מפיו, אך בכל אותן פעמים זו לא הייתה שיחה. גרים שכח כיצד משוחחים בני אדם.

"צוק...” קולו של גרים היה חלש מן הרגיל, שפתיו הסדוקות והחיוורות נשארו פעורות מעט. “שם, מעניין...” גרים התנשם קלות כשאמר זאת. הבעת פניו הקפואה תמיד לא השתנתה, אך בעיניו הבהיק ניצוץ חדש, לא זה שהיה מוכר לו. אור, שנראה כי כבה לפני עידנים... שם בפינת הפונדק הוא האזין לה, והרגיש כאילו הם נמצאים לבדם, למרות ההמולה מסביב. כל הקולות השתתקו, הוא שמע רק את קולה הנעים של צוק.

"תודה אדוני” צוק חייכה אליו, עדיין מתחככת באטיות על ידו.

"איך, איך הגעת לכאן?”

היא הרגישה משהו. הרגישה שהוא לא סתם עוד מישהו. הוא, באמת רצה לדעת. היא חייכה, וענתה. “אני נולדתי בארץ רחוקה במזרח, ארץ שבה ליערות אין סוף, וההרים מקיפים אותה, כאילו מחבקים הם בחום את כל מה ששוכן ביניהם. בני עמי חיו על הפסגות הגבוהות אשר השקיפו למרחק, בין חיות היער שהיו משפחתנו השנייה". עיניה הכהות של צוק הבזיקו כשהיא סיפרה זאת, כל גופה התנשם בהתרגשות ושמחה. “לא נהגנו לבחור שמות לילדינו כשנולדו, האמנו שכשיגדלו קצת השם כבר יבחר אותם...”

גרים התבונן בה והקשיב בשקיקה. “בתור ילדה, תמיד הרחקתי בטיולי מביתי. לא הרגשנו כל סכנה במולדתנו, כולנו היינו משפחה אחת גדולה. היערות והחיות בתוכם היו חלק מאיתנו, יכולנו להבין אנו אותם, והם אותנו. תמיד חיפשתי את הפסגה הגבוהה, שהשקיפה אל פנים ארצנו. הייתי מביטה אל הכפר השכן, על הפסגות הדרומיות... הייתי יושבת שם שעות ובוהה אל האופק, מנסה לדמיין אילו ארצות אחרות נמצאות מעבר לפסגות, אילו אנשים...” צוק הפסיקה לרגע. נראה היה כי צל עבר מעל לעיניה במשפט האחרון. “משפחתי ואני בחרנו את השם צוק, תמיד משקיפה למרחק כשכל רוחות העולם מקיפות אותי... תמיד סקרנית לדעת עוד...” צוק הפסיקה להתחכך. פניה עטו חשש לפתע, עיניה הבורקות התרחבו. גרים הרגיש את ראשה מתרחק כמעה מידו, אך עדיין מושען, כאילו שיזדקק לתמיכה עוד רגע. “את הסקרנות שלי,” היא המשיכה "השביעו הפולשים מדרום...” שפתיה רעדו קלות. גרים הביט בה. ידיה זזו מאחורי גבה, כאילו תופסות אחת את השנייה בחוזקה, השרשרת שבה הייתה כבולה כמו כל השאר רשרשה. “זה קרה כשמלאו לי ולחברותי 18 קיצים, וכל הכפר נערך לחגיגה. ישבנו כולנו בכיכר היפה, בבוקר קיצי חמים, מוקפים בעצים ופרחים, אווירה כל כך נעימה, כולם צחקו ושמחו... לא יכולנו להריח את ריח השרפה שהרוח נשאה.... ואז... ואז...” צוק לקחה נשימה ארוכה, ואז המשיכה.

"צמרת, אחת מחברותי צרחה באימה. כולם עזבו את הכל ורצו אליה. מצאנו אותה כורעת על קצה הפסגה הצופה אל הדרום, וראינו עשן שחור עולה מכל הפסגות. חשבנו שזאת שריפה. הגברים הצעירים מיהרו לשם, לנסות להציל ולעזור למי שאפשר. הפסגות היו במרחק של יום הליכה, והבחורים החסונים שלנו רצו לשם. שני אחיי גם הלכו, לא שמתי לב לכך עד שכולם יצאו מן הכפר...כל כך פחדתי, קיוויתי רק שהכל יהיה בסדר, שאף אחד לא נפגע...” ראשה של צוק כבר היה שמוט מטה, ברכיה רועדות ועיניה נעו מצד לצד, כאילו נזכרות במראות. גרים חש צורך לכרוע ברך לצידה ולנסות לחבק אותה. הוא התרומם מעט, ושלח את ידו קדימה, אך היא נעצרה באוויר. הוא ראה את גופה רועד, אך הוא חשש... חשש לגעת בה, שמה, שמה מה? הוא לא ידע. גרים מעולם לא נדרש לנחם אף איש, רק פעם, מזמן, בזמן שהיה ונשכח... אבל משהו בו התגבר והוא רכן לעברה, מניח יד חסונה סביב כתפיה ועם השנייה אוחז בידה. מה אני עושה? הוא חשב. לא שהיו לו חרטות על כך, הוא פשוט באמת לא ידע מה הוא עושה. הוא פעל מתוך דחף.

צוק הביטה בו בעיניים דומעות, החזה שלה עולה ויורד במהירות. “עבר יום, עברו יומיים אבל לא שמענו שום דבר. התחלנו לדאוג. הגברים כבר היו צריכים לחזור, ראינו באופק את העשן מתפוגג". צוק הרכינה את ראשה, לקחה נשימה ארוכה, והמשיכה. “השמש החלה לשקוע, וכלנו התאספנו מול העץ העתיק בסוף הכפר. היינו נוהגים לבוא לשם כדי להתפלל ולהתאחד עם האדמה. הגברים היחידים שנשארו אתנו היו המבוגרים, ביניהם אבי. הורי חיבקו אותי, והתפללנו ביחד... ואז ראינו את אחד הגברים. זה היה רוח, שתמיד היה עליז ושובב בילדותו. הפנים שלו היו קפואות בהבעת אימה, העיניים שלו... חסרות חיים! כל גופו היה מלא חתכים, כאילו עשרות סכינים פילחו את בשרו, הוא היה מכוסה בדם... הבטנו בו קפואים מתדהמה, מעולם לא ראינו משהו דומה, מעולם לא חווינו אלימות... הוא צנח על ברכיו, ובקול חרישי, אמר "אני האחרון. כולם מתים". ואז הוא התמוטט. ניסינו לעשות הכל: חבשנו אותו, שפכנו עליו מים... לא היה לו סיכוי, והוא מת תוך זמן קצר...” פניה של צוק היו רטובים מדמעות, שהחלו נוטפות על רצפת הפונדק. גרים המשיל לחבק אותה, והיא נאחזה בו חזק.

"ישבנו שם כולנו ובכינו, אחוזי בהלה והלם. אמרנו, מה זאת אומרת כולם מתים? איפה השאר?... ואז ראינו צל גדול מעל ראשנו. הוא חלף במהירות, ולא הבנו מה הוא... הסתכלנו לשמים אך לא ראינו כלום. ואז שמענו קול מוזר... זו הייתה תקיעת קרן ארוכה". צוק נשמה שוב, והמשיכה. “פתאום שמענו שאגות נוראיות, ועשרות דמויות עוטות שריונות שחורים רצו לעברנו משום מקום, חרבותיהם שלופות. קמנו על רגלינו, מוכי הלם ומיהרנו לבתינו לתפוס מחסה. אני לא זוכרת מה בדיוק קרה, אבל במהלך המהומה איבדתי את הורי... הראש שלי הסתובב ולא הבנתי איפה אני. הרגשתי רק את צמרת מושכת אותי בידי ורצה איתי לכיוון הפסגה הרחוקה, בצידו השני של הכפר. שמעתי זעקות כאב עמומות וראיתי כמה מבני כפרי נופלים, ולא הבנתי מה קורה... 'קדימה!' חברתי צרחה אלי, ואני זוכרת שהתחלתי לטפס על עץ גבוה, היא אחרי...” גרים המשיך להקשיב.

"טיפסנו גבוה, מסתתרות בין הענפים, וצפינו על המתרחש...” מקולה בקעו יבבות חלושות. היא רעדה, וגרים ניסה להרגיש חמלה בלבו. גרים לא יכל הרגיש את כאבה, אבל הוא הבין אותו. בקול חנוק, היא המשיכה, “ראינו את הפולשים טובחים ללא רחמים בכולם, גברים, נשים, ילדים... אפילו אלה שירדו על ברכיהם והתחננו, הם נשחטו כולם! ראיתי את הורי... ראיתי את הורי נגררים בשערם אל עבר קצה הפסגה ביחד עם מי שנשאר, שם הטילו אותם על האדמה. חשבתי שירחמו עליהם. אבל אז יצור שחור ענקי הגיח מבעד לחשכת הערב. יצור מזוויע, מפלצת נוראית! והוא...” צוק רעדה כמו עלה ברוח, קולה מקוטע בשל הבכי הבלתי פוסק שלה.

"ראיתי אותם צורחים וצווחים בזמן שהוא עט עליהם וקרע אותם לגזרים בציפורניו, מוחץ את גופם, השאגות שלו החרישו אוזניים... צמרת חיבקה אותי, שתינו רועדות אך נלחמות שלא לצרוח! ההורים שלנו... כנפיו של היצור נפרסו, כמו כנפי עטלף ענקיות, שחורות משחור, הוא מתח את ראשו ולהבה אדירה יצאה מבין מלתעותיו... ההורים שלנו, החברות שלנו... הם התגלגלו על האדמה כמו גחלים שנבעטו ממדורה, מייבבים וזועקים בכאב... הלהבות כילו את... לא נשאר מהם זכר, רק אפר שחור ועצמות חרוכות. היה ריח נוראי, ומאחורינו כל הבתים הוצתו בלפידים. והמפלצת המריאה לשמים, אחריה הסתלקו הפולשים".

צוק השתתקה, אך נשימותיה נרגעו. נראה כאילו בחלק הזה היא השתנתה, הפכה לחזקה יותר, שקולה יותר. גרים בחן אותה וראה שהיא החלה להירגע, אחיזתה בו נחלשה מעט. שלווה פתאומית אפפה אותה, והיא הישירה אליו מבט. עיניה שוב חייכו, אך פניה נותרו רציניות. "היא חזקה. היא תשרוד את השעות הבאות", גרים חשב לעצמו. צוק המשיכה בסיפורה, קולה היה בטוח, אך רווי בעצב.

"הכל בער מסביבנו. ידענו שאנחנו חייבות להסתלק ומהר. ירדנו מהעץ ורצנו אל היער, מותירות מאחורינו את כל עולמנו... ידענו שאין סיכוי. כולם מתים, היינו חייבות להימלט... במשך שבועות שוטטנו ביערות, אך לא היה זכר לפולשים. ראינו הרבה חיות מתות... הם הרגו גם אותן. בלילות שכבנו מחובקות, מנחמות זו את זו ובוכות את נשמתנו... אבל כשהפציעה השמש, המשכנו. חצינו את הגבול לצפון, והלכנו והכלנו... היינו כל כך תשושות, חוסר האוכל והשתייה... לבסוף הגענו לעיר קטנה. מעולם לא ראינו עיר, רק שמענו עליהן סיפורים... השומרים הכניסו אותנו ונלקחנו למקדש, שם טיפלו בנו, והשקו אותנו. סיפרנו להם את אשר עברנו, הם לא היו מופתעים. למדנו שאנו נמצאות בממלכה גדולה מאוד, שמשתרעת הרחק עד הרי הקרח. היינו רחוקות מאוד מארצנו... כאן הייתה מלחמה תמידית נגד אלה שהחריבו את עולמנו. למדנו שאותם רוצחים שולטים על כל השטחים שממזרח לנו, ושהם מנסים לפלוש אל הממלכה הזאת כבר מאות שנים. הם היו עם עתיק, בני אדם לשעבר שאיבדו את נשמתם. הם לא יכלו להרגיש לא אהבה, לא שנאה... כוח החיים שלהם הגיע מזריעת מוות. הם לא אכלו, לא שתו, הם חיו רק בשביל להילחם". גרים בהה בה, והקשיב בדריכות. לבו התלהט. 'הנשכחים... הרבה זמן לא שמעתי עליהם'. גרים ידע בדיוק על מי היא דיברה. הוא נדד הרבה בעולם. מטרתו הובילה אותו למקומות משונים, תמיד הייתה לו תכלית בכל אחד מהם. בתוך תוכו, גרים אמר, “לו רק הכירה אותם באמת...”

צוק המשיכה וסיפרה כי היא וצמרת חיו בעיר זמן מה, עד שעזבו מזרחה. הן רצו להתרחק ככל שיכלו מאותן מפלצות. הן הגיעו לגבול המזרחי, מזג האוויר היה קר בהרבה ממה שהיו רגילות לו. באחת מן החניות שלהן, בזמן שישנו, התנפלו עליהן הלוחמות של סינתיה. גורם ההפתעה היה מכריע, והן לא יכלו להימלט. הלוחמות הצמידו את ידיהן מאחורי גבן, ובעזרת חבלים קשרו אותן בחוזקה בפרקי ידיהן וסביב מרפקיהן. הן קיפלו בכוח את ידיהן אל עבר גבן התחתון, מה שאילץ את השתיים להתכופף, וקשרו חבל סביב בטנם אליו גם חיברו את הקשירה של ידיהן. זה הכאיב מאוד, והיה להן קשה ללכת מכופפת... הלוחמות כרכו חבל בצורת לולאת חנק לצווארן, כל משיכה מהדקת הייתה אותו. לאחר מכן תחבו פיסות בד לפיותיהן, הידקו אותן בחבל והן הובלו אל יעד לא ידוע. המסע לקחת כשבועיים, במהלכו הן נעו רוב היום. צוק וצמרת היו תשושות וכואבות... החבלים הותרו כל כמה ימים רק למספר דקות, ואז הן נכפתו שוב. הלוחמות לא דיברו עמן, והוציאו את הבדים מפיותיהן רק כדי לשתות ולאכול, בערך פעם ביום. לאורך כל המסע, צוק וצמרת נאלצו להשלים גם נגיעותיהן המזדמנות של השובות בגופן.. חלקן היו נצמדות אליהן ומרגישות את ישבנן, חלקן נגעו להן בחזה... אך כולן נזהרו לא לעשות יותר מזה-"צריך להביא סחורה טרייה", הן אמרו. כשהן הגיעו ליעד, העיר דרסן, הן נשלחו לכריסטה.

"היכן חברתך? שאל גרים.

"היא...” לפתע צוק שוב השתתקה, והעצבות הגדולה והפחד חזרו אליה. נשימתה התגברה, ודמעות זלגו מעיניה. גרים לא התכוון...

"היא ניסתה להגן עלי באחת הפעמים שכריסטה השתמשה בי...” היא משכה באפה, “כריסטה נוהגת לקחת שפחה אחת או כמה בכל לילה... אני הייתי האהובה עליה, כי עשיתי כל מה שאמרה. פחדתי להתנגד, ראיתי מה היא עושה למי שלא צייתה... אבל כששירתי אותה, הייתה לי מטרה... הייתי מנותקת מכל מחשבה, התמקדתי רק בלספק אותה. ידעתי שאין תקווה, שחיי נגמרו... הנחמה היחידה שהייתה לי היא שצמרת עדיין הייתה לידי. שאבנו כוח אחת מהשנייה, וניסינו לתמוך גם בשאר הבנות. זה נתן לי כוח להמשיך לחיות, ולכן לא התנגדתי לכריסטה". צוק נשמה. “אבל היא אהבה להתעלל בי. היא הייתה מכאיבה לי כל כך... היא הייתה דורשת שאני אלקק אותה, ותמיד הייתי עושה עבודה טובה, אבל לא משנה עד כמה היא נהנתה, היא תמיד נהגה להכות אותי לאחר מכן. היא הייתה מוחצת את ראשי עם כף רגלה המזוהמת, מכריחה אותי לנקות אותה עם הלשון, בזמן שהייתה מצליפה בי בשוט שלה... בפעמים אחרות היא פשוט השתמשה בי כמו שק חבטות... בכל לילה הייתי שבר כלי. יכולתי להחזיק מעמד כל עוד עינגתי אותה. הייתי בעולם משלי. אבל כשהיא התחילה להרביץ, הכל התנפץ. באחת הפעמים, צמרת לא יכלה יותר לשתוק. כריסטה היתכוננה לסטור לי שוב, וצמרת רצה אליה ותפסה את ידה...” צוק החלה לרעוד. “בתור עונש היא... היא תלתה אותה מהתקרה מול הכלוב שלנו, משאירה אותה להירקב שם. נשארתי מול הגופה שלה כמה ימים בלי לזוז. לא אכלתי, לא שתיתי, רק בהיתי בה. גם אחרי שהורידה אותה, נשארתי שם. כריסטה לא רצתה להרוג אותי, כי אני הייתי אהובה מאוד על הלקוחות, והיא נהנתה להשתמש בי... היא רצתה שאתאושש כדי שתוכל להשתמש בי שוב. לקח לי הרבה זמן לחזור לעצמי. אני לא יודעת איך, אבל הצלחתי. מאז אני חיה רק בשביל לשרת. אני מנסה להיות הכי צייתנית שאני יכולה, ולהיות כנועה לכולם. אין לי סיבה אחרת לחיות למענה...”

גרים הקשיב לכל זה, ונדהם. אין סיבה אחרת? ומה... “ומה בדבר נקמה?”

"נק, נקמה?” צוק הביטה בו בפליאה... האם זה ייתכן? האם היא באמת צדקה, והוא לא סתם עוד אחד? אולי הוא ישנה הכל? “איך, בדיוק?”

עיניו של גרים נצצו, שוב באותו ניצוץ ישן. אך עתה גרים הבין שלא היה מעולם ניצוץ חדש: הרגש המוזר שאותו הרגיש כשליטף את צוק, הוא זה המזין את הרגש הישן... הרגש הישן, הזעם המניע את גרים, הרצון לתקן ולנקום בשם כולם... לא בשבילם, בשביל עצמו. כל הדברים ששכח לפני עידנים, שמחה, אהבה, כולם התרכזו עתה אל תוך דחף אחד אדיר, שהתפרץ אצל גרים, נקמה. למענה הוא חי, למענה הוא מקדיש את קיומו. וצוק... גרים הרגיש, גרים ידע שהיא תחבר בין עברו הנשכח לבין קיומו העכשווי. בזכותה הוא ינקום, ויחיה שוב. “לעזור...” אמר לבו, “כן, לעזור לה, ובכך לעזור גם לעצמך. זכור את השבועה האח גרים. הרי למען זה אנחנו כאן...” קול פנימי אפל דיבר בתוכו. אומנם אפל היה, אך כמו קולו של גרים, לא נטף ממנו רוע... סמל המגל שעל צווארו קרן בצורה משונה. צוק הבחינה בכך, והמשיכה להביט בו בציפייה. ואז גרים הישיר אליה מבט.

"אנחנו ננקום. את ואני... אולי גם כל השאר. בכל מקרה, אנו ננקום בשם כולן...” צוק חייכה, פניה שוב מביעות תקווה. צדקתי! הוא יעזור!

עיניו הקרות של גרים נצצו, חודרות אל תוך עיניה הכהות והקורנות של צוק.

"מתי כולם הולכים?”

"לא עוד הרבה... רק הלקוחות ששילמו עבור... תוספת, יישארו ללילה עם אחת השפחות...”

"נפעל למחרת, כשהמקום יהיה מלא. נצטרך לכנס את חברותיך במהלך הלילה...” קולו של גרים נהם. הוא לא יכל להתאפק... דמו רתח! אבל בקרוב, בקרוב מאוד זה יקרה!

צוק חייכה. נותרו כמה שעות עד הסגירה, והמקום נפתח רק בשעות הבוקר המאוחרות. יהיה זמן לכנס את הבנות קצת לפני עלות השחר...

היא הושיטה את ידה אל גרים וחייכה בשמחה "אחרי בבקשה, אדוני".

גרים הושיט לה את ידו, ושניהם פסעו אל החדרים האחוריים. באור הלפידים, פניו של החיוורות של גרים קרנו מהתרגשות. הם עברו בתוך ההמולה, פוסחים על פני קהל האנשים הצועק. משרתות מסכנות נאבקו לא להפיל את מגשיהן שעה שידיים גסות נתחבו אל איברן, אחרות נאלצות לספק צרכים אחרים... אראיה האדמונית הבחינה בצוק מוליכה דמות גבוהה מסתורית אל עבר החדרים האחוריים... היא הביטה בדמות, ורעד עבר בה. היה בו משהו, מוזר, מרתיע... “לא צוק!” היא רצתה לצעוק, אך היא נאלצה להמשיך ללטף את האיש השמן עליו עדיין ישבה, בזמן שהוא לש את שדיה בחוסר רגש ובכוחניות, ממלא אותה באוכל שנדבק לידיו. אפודתו הייתה מלאה בכתמי יין, עיניו החזיריות בהו בה כמו נתח בשר. הוא התנשם בכבדות, הבל פיו עורר בה בחילה... “את אוהבת את זה כלבה?!” צוק נעלמה עם הדמות אל המסדרון המוליך לחדרים. היא הרכינה את ראשה.

"כן אדוני", היא סיננה בשיניים חורקות.

"את תעני לי כמו שצריך, זונה!” האיש צרח עליה, ממלא את פניה ברוק בלהטו.

אראיה ידעה מה יקרה לה אם תכעיס לקוח, אבל היא לא יכלה יותר. היא מנסה, היא לא רוצה להיענש... אבל היא מתקרבת לגבול יכולת הספיגה שלה. ידו השמנה הצמידה את לחיה בחוזקה. הוא ניער אותה ובקול שקט ומאיים אמר "את תתייחסי אלי בכבוד חתיכת טינופת! אני שילמתי בשבילך כסף טוב!” ידו השנייה נחתה בחוזקה על ירכיה, היא צווחה בכאב. ידיה הכבולות עדיין היו כרוכות סביב צווארו השמן, ולא יכלו לרדת כדי להגן עליה. “תנשקי אותי, בת זונה שכמותך". רק המחשבה על פיו הרקוב והמצחין כמעט וגרמה לה להקיא. ידו נחתה על ירכיה בשנית, חזק יותר, מותירה סימן אדום על עורה הבהיר.

ידו המוחצת את לסתותיה הקריבה אותה אליו בכוח, והוא נישק את שפתיה, מלקק אותן עם לשונו. אראיה השמיעה קול יבבה ארוכה ועיקמה את פניה בגועל. “די! די חזיר מגיל! די בבקשה!” התחננה בלבה. לשונו המשיכה ללקק את פניה, מותירה סמני רוק בכל אשר עברה. הוא ליקק אותה בפראות, ובו בזמן תחב את ידו השנייה בין רגליה. אראיה זזה, מנסה להימלט אך לשווא. הוא תחב את אצבעו השמנה והמלוכלכת לתוכה בכוח, גורם לה לצווח בכאב. הוא זיין אותה בפראות, מתעלם לחלוטין מכאבה. דמעות זלגו מעיניה, והוא מיהר ללקק אותן. “המממ! טעים... נעים לך כלבה?!, נעים לך?!”

אראיה כעסה על עצמה. למה היא לא חונקת אותו עם השרשרת? איפה הכבוד שלה? אבל היא פחדה מפני העונש שצפוי לה. אין איש שיכול לעזור לה, כך היא תעביר את המשך חייה, בתור בובה בידיהם של סוטים. מחשבתה נדדה, מנתקת אותה מן העולם. היא כל כך התגעגעה לביתה, להוריה... היא התייפחה, “אמא! איפה את?”. היא תהתה מה עושים הוריה, כמה הם דואגים לה ולחברותיה... והיא לא תראה אותם יותר לעולם! היא הרגישה כל כך אומללה לפתע... יותר עצובה משהרגישה אי פעם. סטירה חזקה נחתה על פניה. “שמעת אותי חתיכת זונה?! שאלתי אם את נהנית?!”

בקול חנוק ושבור, אראיה ענתה, “כן אדוני...”