חלק שלישי לסיפור
מומלץ לקרוא את החלקים הקודמים תחילה.
!!!אזהרה!!!
הסיפור הוא סיפור דמיוני וכל קשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בהחלט (באמת).
כל הדמויות בנות 18 ומעלה!!
הסיפור מכיל תיאורי אלימות קשים, ובחלקים הבאים הם יהיו אפילו קשים מאוד!!! חלק זה ברובו אינו אלים, אך אנא! אני מומלץ לקוראים (בתקווה שיהיו כאלה...) שמרגישים שזה יכול לפגוע בהם לא לקרוא. אין בכוונתי לפגוע באך אחד או אחת! זהו סיפור דמיוני, ואל לאיש לנסות משהו ממה שכתוב בו!
אזהרה חמורה לגבי החלק הזה: הוא סובל מעודף קיטש.
מקווה שתהנו!
האח גרים, חלק שלישי
צלליהם של גרים וצוק ריצדו באור הלפידים העמום במסדרון הארוך. מימינם ושמאלים מספר חדרי התייחדות, בהם נאלצו המשרתות לשרת בפרטיות לקוחות ששילמו עבור "בידור נוסף". שעה שפסעו במסדרון, גניחות וצרחות עמומות נשמעו מבעד לדלתות, מידי פעם מלוות בבכי שקט. אך צוק עדיין הובילה את גרים בידו אל עבר החדר הפנוי האחרון. כל הזמן הזה היא הסיטה את ראש לאחור, כך שעיניה הביטו בשלו. הם הלכו וכאילו נמצאו ביקום אחר, מנותק מהכול, שבויים זה בעיניי זו. ברק מילא את עיניה השחורות של צוק, ברק שהאיר את התהום האפלה בעיניו של גרים, אשר נצצו מבעד לצללי ברדסו. כל הקולות השתתקו מסביבם, הקירות נעלמו, נדמה היה להם שהם מרחפים באוויר והנה צוק פתחה את הדלת והם נכנסו לחדר קטן. הדלת נסגרה, וחדר קטן, מואר בנרות נגלה לעיניו של גרים. במרכזו הייתה מיטה רחבה, המצעים שעליה מבולגנים.
גרים הביט בחדר, ולפתע הרגיש ידיים קטנות ועדינות מאחוריו מפשילות את גלימתו. הרבה מאוד זמן שגרים היה מכוסה בגלימה השחורה, עד שהרגיש כאילו חלק ממנו הוסר כשהיא נלקחה מגופו ונתלתה על קולב בפינת החדר. שיער לבן ארוך גלש מראשו. הוא נשם בכבדות, כאילו אחריות גדולה נלקחה ממנו. בלבו הוא ידע “זה לא להרבה זמן. אני אהיה חייב להמשיך, עוד מעט...”. גרים הרגיש שונה, קצת כמו שהרגיש לפני מה שנראה כמו עידנים. צוק הייתה צמודה אל גבו. היא ליטפה את השריון המרוט שלו. “הרבה קרבות עברת, אדוני האדיב?” היא שאלה בזמן שהחלה לשחרר את הרצועות. גרים התנער ממחשבותיו והשיב, “הרבה, מה המילה... שליחויות. הרבה דברים שהיו צריכים להיעשות". זעם מילא את עיניו של גרים כשאמר זאת. אך נרגע כששמע שוב את קולה הרך של צוק. “האם, אוכל לשאול מה שמך, אדוני?” צוק שאלה בזמן שסיימה להתיר את השריון. “שמי? אני, שמי הוא...”, השריון נפל לרצפה. מתחתיו גרים לבש אפודת בד שחורה, עליה היו כתמים דהויים. “נראה כמו... כתמי דם" חשבה צוק. הוא הסתובב אליה ואמר, “גרים". היה משהו שונה בקולו, משהו מאיים ואכזרי, חסר רגש וחמלה. לרגע צוק נבהלה ונרתעה לאחור, כמעט מועדת. גרים שלף את חרבו. הוא הביט בה בעיניים יוקדות, בלהב השחור, בסמל המגל שעל נדנה. הוא הביט בצוק ואמר "בקרוב מאוד יהיה הזמן לנקום בכולם. אני הגעתי לכאן מתוקף השבועה...” הוא החל להתקרב אליה באטיות בעוד היא נסוגה לאחור.
צוק פחדה. הוא השתנה פתאום, הוא לא היה אותו אדון שחיבק אותה כשבכתה ושהבטיח לעזור לה. השרשראות שכבלו את ידיה הרעישו כשהיא נתקלה קיר. אין לה לאן לברוח. גרים הניח את חרבו על הרצפה והביט אל תוך עיניה. הוא שלח את ידו האיתנה אל פניה, כאילו הוא רוצה למחוץ אותן. צוק עצמה את עיניה, חסרת אונים. אבל אז הוא ליטף אותה בעדינות וב... אהבה, אותה מילה נשכחת שגרים החל להיזכר בקיומה. צוק פקחה את עיניה בפליאה וחשש והביטה בגרים. הוא שוב לא נראה מאיים. “אל תפחדי מפני נערה. אני לא אפגע בך. לפני שנים רבות אני ואחיי נשבענו לתקן הכל, ולכן אני כאן". צוק הביטה בו, ועורו החיוור קרן באור חמים. פניו הפכו נעימים יותר, כמעט שלווים. היא החלה להירגע. “נדדתי בכל חבלי הארצות ועדיין יש עוד הרבה לעשות. המקום הזה, הוא אחד מיני רבים. אבל בזכותך...” גרים כמעט חייך, “אני זוכר למה בחרתי להישבע לשליחות הזאת". על גרים נפלה שלווה שהוא לא חש עידן ועידנים. הוא זכר לפתע את מהלך חייו, הוא זכר שהיה לו שם אחר, הוא זכר את משפחתו האהובה שנקטפה ממנו באכזריות, את האדמה הקרה בה נטמן בעודו בחיים... הוא לא רצה שזה יגמר ככה, בלי הזדמנות לשנות את גורלו שלו, ושל כל האחרים. תחושת המחנק והזעם עדיין שרפה את גופו המרקיב בפנים כשהוצעה לו האפשרות לשוב ולנקום. הוא נשבע בפני האלים לחזור ולנקום בכל הרשע בעולם, ומסר להם את נשמתו לנצח בתמורה. “אחיו" של גרים, היו כל אותם נשמות מעונות, שנשבעו יחד עמו לצאת למסע חזרה לעולם, ולתקן את כל עוולותיו. במשך שנים רבות וארוכות הם נדדו ממקום למקום, הגיחו מחשיכת הליל ומחצו את כל מי שזדון היה בלבו. הם לא נחו לעולם, נשמתם נמצאת בעולם שמעבר, שם היא לא תזכה לשלוות נצח עד שאחרון הרשעים יושמד. המגל היה סמלם, שכם הם קצרו ללא רחמים את היבול השוטה. היכן שעברו שליחי האלים, במקומות שהרעה הייתה גדולה בהם, הם חרטו את סמל המגל על ציוני הדרך, כדי להדריך את ה"אחים". הם שכחו כיצד בני אנוש חיים, שכחו מי הם היו... רק הדחף לנקום הניע אותם, לבם הדומם נסדק מזעם תמידי. ועכשיו, אחרי כל השנים הארוכות, גרים נזכר שפעם הוא אהב.
דמעות זלגו מעיניו, לראשונה מזה הרבה מאוד שנים. פיה הפעור של צוק רטט עם נשימותיה. התרגשות עצומה שטפה אותה, שכן היא יכלה להרגיש את מה שעבר בלבו של גרים. היא לפתע ידעה הכל, ידעה שהוא נשבע לעזור לעולם, הרי כל מטרתו היא להילחם ברשע. והוא עושה זאת גם אם במחיר נשמתו, שלעד תנדוד בשממה, בין יקומים שהמוות שוכן בהם. היא גם ידעה שלמרות שנראה שהוא נזכר מי היה, הוא עדיין לא אדם שלם. היא מביטה במישהו שמת באותה מידה שבה הוא עדיין חי... אבל כשראתה אותו דומע, היא הרגישה שהיא יכולה להיות זו שתציל אותו. היא לא ידעה איך, אבל היא הייתה נחושה למצוא דרך. האופטימיות שלה חזרה אליה, והיא חייכה משמחה.
גרים הביט בה בתמיהה, לא מבין למה היא מחייכת פתאום. אך בלבו, הוא הרגיש שהוא דווקא כן הבין, כך לפחות קיווה... מבלי שיעבור רגע, צוק כרכה את ידיה הכבולות סביב צווארו הצמידה את פניה לפניו. היא עצמה את עיניה והתנשמה בכבדות. דמו הקרוש של גרים התחיל לזרום בעורקיו. עכשיו הוא ידע, היא זאת שתגאל אותי ואת אחיי בבוא הזמן. הוא אחז בידיו בגבה של צוק, שפתותיהם נצמדו, והם התנשקו ברוך.
הסדקים והחתכים משפתיו של גרים נעלמו. צוק הביטה בעיניו באטיות, הם התנשמו. ואז הם התנשקו שוב, אך הפעם בלהט גדול יותר. משהו מנשמתו של גרים חזר אליו, הוא הרגיש כאילו הוא חי שוב. הוא נשא את צוק בידיו אל עבר המיטה, פיותיהם לא נפרדים לרגע. הם נחתו בכבדות על המזרן, מתנשקים בתאווה. גרים שתה את צוק, הריח שלה שלח אותו לעולם שכולו נועם ואהבה, הם התנשקו והתחבקו בלהט. צוק עזרה לו לפשוט את בגד הבד המוכתם שלבש, וגוף חסון אך אפרורי נגלה לעיניה. הוא היה מכוסה צלקות גדולות, סביב כל אחת מהן אפפה הילה של זעם וכאב. גרים ראה שצוק בוהה בצלקות שעל גופו, והתחיל להירתע. אך צוק ליטפה אותן בעדינות ונשקה באהבה והבנה את עורו, מנסה לנחם ולהרגיע.
גרים הרגיש חום, שוב עמוק בלבו, וכמעט וחייך בשנית. הוא השכיב אותה שוב ונישק אותה בכל גופה, יורד באטיות מצווארה, אצבעותיו ציירו קווים סביב שדיה. צוק נאנחה מעונג, עונג שלא חוותה הרבה זמן. היא הייתה רגילה להתעללות והשפלה, וניתקה את עצמה מהמציאות בכל פעם. אבל עכשיו, היא לא רצתה ללכת לשום מקום. היא עצמה את עיניה וידיה אחזו בעדינות בשערו הארוך של גרים כשירד עוד ועוד... גרים נישק במעלה רגליה, עד שהגיע לדלתות המקדש של צוק. הוא נישק לאט, ליקק בעדינות מסביב, בתוכה, ידיו ליטפו את ירכיה ברוך. נשימתה של צוק נעשתה כבדה, החום שבקע ממנה יכל להמס גם את הקר שבלבבות. היא קרובה, היא רוצה את זה עכשיו. לשונו של גרים ליקקה בחריצות, ידו האחת משפשפת את הדגדגן הזקור. הוא שתה עוד ועוד מצוק, אחרי כל השנים האלה שהיה מצא. הראש של צוק הסתובב, היא הרגישה שהיא שטה על גבי ענן של קיטור רותח, בנהר אינסופי של תאווה. היא גנחה בעונג, עוד ועוד נוזלים נשפכו מהנהר שבתוכה.
באותו הזמן, בחדרים מסביבם ובמרתף, נערות רבות זעקו באימה וכאב. נפשן הפכה לפיסת בד ישן שמנגבים בעזרתו את הרצפה, יאושן לא ידע גבול. אבל צוק וגרים כאילו היו רחוקים מהכול. לבה של צוק החסיר פעימה, היא התקשתה לנשום. גרים החל להאט. זה נמשך כך לזמן שנראה כמו נצח, שניהם מנותקים לחלוטין מהעולם החיצון. האנרגיה שלהם כולה הוקדשה למאמץ העילאי שלהם, שהגיע אחרי שנים ארוכות של סבל ועצב.
הם שכבו זה על זו, ראשו של גרים מונח על שידה השופעים של צוק. עיניהם היו פקוחות, היא ליטפה את שערו והוא חיבק אותה. הם היו שרויים בשלווה אותה לא ידעו זמן רב, אך הם ידעו שהם צריכים לפעול. צוק אמרה בשקט "עוד מעט יפציע השחר. הפונדק ריק פרט ללקוחות שנשארו ללילה. אבל הנערות שנשארו עימם עדיין לצדם...”
"אל תדאגי לזה. אני ואת נעבור בין החדרים וניקח את המשרתות עמנו. הלקוחות בטח עוד ישנו, וכשיתעוררו זה לא יראה מוזר מידי שהם לבדם. אחרי הכל הלילה נגמר...”. גרים המשיך, "נצטרך לרדת לכלוב שלכן למטה ולהכין את כל האחרות. האם מישהו מוצב לשמור עליהן?”
"כן, יש שם תמיד שומר. הוא מחזיק במתח לתא הגדול של השפחות. לשרשראות שלנו...”, צוק נאנחה, “אותן אי אפשר להסיר. כל שפחה שמגיעה לדרסן נלקחת מיד לנפחיה, שנועלים את הקולר והאזיקים ומרתכים אותם, כדי שיישארו לתמיד...”. "לכריסטה הארורה יש חדר מרווח בקומה העליונה. תמיד תהיה אתה שפחה אחת או יותר...” צוק אמרה בדאגה. היא פחדה שמשהו ישתבש, ועוד מישהי תפגע.
"אנחנו נטפל בא ביחד עם האחרים. אל תדאגי צוק, תהיה מספיק נקמה לכולכן". צוק חייכה. היא כל כך רצתה לנקום, ולהשתחרר! היא רצתה כבר עכשיו לרוץ למטה ולברוח יחד עם האחרות, אבל היא גם רצתה לנקום בכריסטה ובשאר תושבי העיר האכזריים. לנקום בהם ולדאוג שאף נערה לא תיחטף בעתיד לחיים של סבל בדרסן.
הם קמו, וצוק עזרה לגרים להתלבש. הוא שוב הרגיש את הזעם בתוכו, אך הפעם הוא חש גם סיפוק ושלווה. הפעם, הוא באמת מבין שהוא עוזר. הפעם הוא באמת מבין מה המטרה שלו של אחיו, ועל כן הוא יעשה כל שביכולתו לבצע את שליחותו. ואפילו שנשמתו עדיין נמצאת בעולם אחר, רסיסים ממנה חזרו אליו, והזכירו לו שעם הנקמה, באה החמלה כלפי אלה שסבלו, והרצון העז להציל אותם. הוא חבש את ברדסו השחור.
“אני צריך שכל האחרות יפעלו לפי ההוראות. הן ינעלו את הדלתות בשעה שהפונדק יהיה עמוס, וכשאתן את הסימן הן ירוצו חזרה אל המרתף, שם יהיו מוגנות. בינתיים, אני אטפל בשאר...” הוא חגר את חרבו, והסתיר אותה מאחורי גלימתו הארוכה.
צוק התנשמה בהתרגשות. היא חייכה אליו, “שנתחיל, גרים?” גרים שוב נראה כליל אמש, דמות אפלה ומסתורית, כך הוא לא יבלוט. הוא הביט בה בעיניים בורקות ושבריר של חיוך נגלה בתוכן.
"קדימה".
הם עברו מחדר לחדר, נזהרים לא לעשות רעש. המצב היה דומה בכל אחד מהם: הלקוחות, גברים ונשים, שכבו על המיטות ונחנו. המשרתות ישבו בתנוחה עוברית בפינה, על גופן סימני הצלפות ומכות יבשות. הן כולן הופתעו לגלות את צוק, שסימנה להן לבוא איתה. הן הלכו אחריה בשקט למסדרון, תופסות בידיהן את השרשראות כדי שלא ירעישו. הן לא ידעו מי זו היה האיש הגדול שהלך מאחורי צוק, אך היא לחשה שזה בסדר. הן לא הבינו, אבל הלכו בעקבותיה. הן תמיד הקשיבו בקולה של צוק. אחרי הכל, היא הוותיקה ביותר מבין כל שאר השפחות...
הכל התנהל כמתוכנן עד עכשיו. הם פנו לכיוון המדרגות למרתף, שם שוכנו שאר השפחות בכלוב גדול. גרים סימן לכולן להישאר, והוא ירד בזהירות למטה. הוא הגיע לקצה המדרגות הוא ראה מלפניו את הכלוב הגדול. בתוכו היו כתריסר שפחות, שוכבות על הרצפה ומחובקות. הן כולן היו ערות, וניכר על פניהן כי הן בכו הרבה... גרים הבחין שתי שפחות קטנות וצעירות, גל גופן נפוח וכחול מהתעללות... “שתי שנערות שהי על הבמה", הוא אמר בלבו. נראה היה שהן מחוסרות הכרה. לידן, רכנה בעצב נערה בהירה, עם שיער אדמוני מתולתל וארוך. דמעות עדיין זלגו מעיניה. הן לא הבחינו בגרים.
גרים הציץ לצד ימין. השומר נחר בקול, צרור המפתחות שלו שקשק כשהתנדנד על כיסאו. הוא הביט בחזרה אל הכלוב, וראה את הנערות מביטות בו בפליאה. הוא סימן להן להיות בשקט, ובמה שנראה כמו שנייה לפת את ראשו של השומר וסובב אותו בכוח לאחור, וצליל מפרקתו השבורה הדהד בחדר. הנערות המבוהלות נצמדו לקיר הרחוק של הכלוב, לא מבינות מה קורה. גרים נקש באצבעו. מגרם המדרגות ירדו בשקט צוק ושאר השפחות שנלוו אליה. גרים לקח את המפתח ופתח את הכלוב.
"זה בסדר, הוא כאן כדי לעזור!” הרגיעה צוק. “שמו הוא גרים, והוא יעזור לנו לברוח מכאן”.
השפחות הסתכלו על חברתן, לא כל כך מבינות על מה היא מדברת.
"גרים יעזור לכולנו להשתחרר מהסיוט הזה, ולחזור לבתינו! יש לנו תכנית, בבקשה, תיסמכו עליי!”
הנערות הביטו זו בזו, כלא מאמינות. הן לא יודעות מי הוא, אם אפשר לסמוך עליו. אבל הזכרת המילים שחרור, חופש... אולי בכל זאת יש תקווה? לפתע, אחת מהן פצתה את פיה.
"זה לא יעזור צוק. גם אם נצליח לברוח מהפונדק, לא נוכל לצאת מהעיר. ואם כן, הכנופיה של סינתיה תרדוף אותנו, וכשזה יקרה ואנחנו נילקח לצינוק, אנחנו נתחנן שהיא תהרוג אותנו!”. זו הייתה אראיה, שעדיין רכנה מעל חברותיה המוכות. בקול שבור הא אמרה, “צוק... שינה, לוריין, הן... הן מתות...” דמעות טריות מלאו את עיניה, חברותיה מנסות לנחם אותה וגן הן נחנקות מדמעות. אראיה גדלה איתן, הן היו כמו אחיות... ועכשיו הן אינן. אראיה איבדה כל תקווה. צוק התקרבה אליה וליטפה את פניה.
"אראיה, בבקשה. אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל אני בטוחה שגרים יוציא אותנו לחופשי. יותר מכך, הוא יאפשר לנו לנקום במי שעשה לנו את זה".
"ל,לנקום?” אראיה פערה את עיניה בהפתעה.
"כן. אתן תינקמו על כל מה שנעשה לכן". קול צרוד וקר שמע מפינת המרתף. גרים התקרב אליהן. “אתן תצאו לעבוד כרגיל, תקבלו את הלקוחות. בשעה שהמקום יהיה מלא, תנעלו את הדלתות. ואז, כשאתן את הסימן את תרוצו לכאן. כשנסיים את הטיהור כאן, נצא החוצה. משם, אני אבריח אתכן מבעד לחומות".
"אבל מה הכוונה, טיהור?”, שאלה אראיה.
"הכוונה היא הכל מי שנמצא בפונדק הזה ישלח לעולם הבא. זה תקף גם לכל מי שינסה למנוע מכן לצאת מן העיר. ואני מבטיח, בטרם אתם תצאו לחופשי, לכל אחת מכן תהיה את מנת הנקמה שלה. זה מסוכן, ולא סביר שכולכן תשרדו...", גרים הפסיק לרגע, “אבל זו התקווה היחידה שיש לכן להינצל מגורלכן".
הנערות הביטו זו בזו. קרן אור קטנה האירה את לבן. אין להן מה להפסיד.
צוק הביטה בהן וחייכה. הקרוב, בקרוב מאוד זה יקרה! ואז, היא בטוחה, הן ינצלו סוף סוף מהסיוט הזה. אראיה הביטה בה בנחישות. היא רצתה כל כך להחזיר להם... להחזיר לכל האנשים הרעים שהשתמשו בה כאילו הייתה משחק, שהכו אותה והשפילו אותה. היא רצתה... לנקום, בשמה ובשם אחיותיה שנרצחו לש שעשוע בלבד... ובכל נערה שהייתה בחדר, צמחה התקווה שהן גם יזכו לראות את כריסטה, גבירתן, מקבלת את מנת חלקה.
אראיה ליטפה את שיערן של שינה ולוריין. "אהובות שלי, אני אנקם אתכן...", היא לחשה, והצטרפה אל כל השאר, שעלו במדרגות כדי לקבל את האנשים הנכנסים לפונדק. הן התנהגו כרגיל, כדי לא לעורר חשד. לא שהלקוחות היו שמים לב... כל מה שעניין אותם היה אוכל, שתייה והתעללות בבחרות צעירות ויפות. שומרי הפונדק השיכורים נכנסו גם הם, מגיעים מבתיהם לעוד יום עבודה. כריסטה הבטיחה לשלוח לכל אחד מהם שפחה בסוף היום, אותה יוכלו לקחת לבתיהם. כך היא נהגה לשלם. גרים חיכה עד שיהיו מספיק אנשים, ואז חמק בין הצללים לאותה פינה בה פגש את צוק לראשונה. הוא הביט בצוק, אשר סחבה מגש עמוס משקאות לאורחים. היא הביטה בו בחזרה, וחייכה. עוד מעט, שניהם חשבו. עוד מעט...
