לפעמים יש לי את התחושה הזו, שכל החיים שלי עד היום היו בזבוז. שהחמצתי כל כך הרבה דברים שאני יודע שלא אוכל להשיג שוב, ושכל מה שכן עשיתיהיה לחינם, שלא באמת יצא מזה משהו.
כמובן שתמיד יהיו חוויות חדשות, אבל אלה שאבדו תמיד יושבות על הלב... בעבר, אותן אבדות נראו בעיני כמו עוד משהו שיחלוף, שיש דברים הרבה יותר חשובים. חבל שרק שנים לאחר מכן אני מבין כמה פספסתי, וכמה מה שהיה נראה לי אז זניח, חשוב לי מאוד היום. ודווקה שכן יכולתי לשלב את הכל, פשוט בחרתי בטיפשות לוותר מראש על הרבה דברים.
אז לי ולכולם אני מאחל שלא נוותר על מה שנראה לנו טוב, ושלא נהסס לאהוב את מי ומה שנרצה בכל זמן, לפני שנאחר את המועד. שלא ניתקע בעבר, שנהיה אופטימיים ונחשוב על העתיד.
ואם כבר לוותר על דברים שאי אפשר להשיב. תואומס הולופאינן, איך יכולת לזרוק ככה את המלאכית הזאת, עם מכתב? תשע שנים היא הייתה הקול שלכם, ואיזה קול! "היא הפכה לדיווה וטיילה הרבה בנפרד מהלהקה..." למה, בגלל שהיא התחתנה עם ארגנטינאי? בגלל שהיא הלכה עם האהבה שלה היא פתאום "דיווה"? או אולי בגלל שכל השנים האלה היית מאוהב בה, וידעת שאיחרת והיא כבר שייכת לאחר... טוב! צריך לצאת מזה, יותר מידי שירי אהבה קיטשים ליום אחד!
...
רק עוד אחד.
