נוסעת סמויה

מודעת היכרות עדינה

שמחפשת אחר אישה

שלא בהכרח רוצה

שימשכו לה

שיהפכו אותה

שיחסלו אותה

אולי קצת בקצה.

אם יצוף ויעלה.

אחרי שהבוטים ישתלטו על האנושות

נישאר אנחנו

עם החושים שלנו

ערים לכאב בינינו לבין הגוף

נסחפים אחר עונג

ישאר רק הגוף

כתבה תודה על סשן מעצים

תודה שהוצאתי אותה מהגבולות של עצמה

וחזרתי אותה חזרה .

אהבה בעיקר את ההצלפות והכאב.  

אהבה את ההשפלות.   

חתמה ב"שלך בכניעה, שפחתך" 

אני צריכה עוד לחשוב על מה אני מרגישה...

אני עוד לא לגמרי מעכלת את הסשן הזה. בעיקר אני מרגישה צורך לישון במשך שעות רבות ולהתענג על התחושה בגוף שקיבלתי מכל מה שקרה על המיטה הזו.

היא נראית לי כמו פיה, כמו יצור אגדות. אף פעם לא פגשתי אדם כזה. יש מצב שאם אני אחשוב שהיא בלונדינית היא פשוט תהפוך לבלונדינית או כל דבר. היא יציר הדמיון שלי. והחיבור שלה, ואיך שהיא שמה את כל העולם שלה מאחור ובאה להיות איתנו. אין לי מילים.

הנשיקה הראשונה שלה הפתיעה אותי. היא הייתה חרמנית מאוד וממש טרפה אותי. לרגע היה נדמה שהאנרגיה שלה מתפשטת סביבי, אך הגבירה שבי הרימה ראש- נחש מעליה והיא הייתה שלי.

היא יורדת לכוס נהדר. לא הייתי חרמנית היום. הלב שלי היה שבור, אך שמטתי את העולם שלי והשלתי את הבגד הבוגד של חיי היומיום.

האדון שלי היה שם. רואה את השבר שבלב שלי, וקורא לזונה הפראית שלו לצאת אליו.

התגעגעתי כל כך לריח שלו, לטעם של הרוק ושל הזין שלו. עפתי כל כך גבוה שכשהוא אמר שהסשן נגמר פתאום קלטתי שיש מציאות בחוץ וזה היה נראה לא הגיוני שזה יגמר.

היא מזדיינת כמוני. אותו רעב. שיכול להיות מסוכן בחוץ אבל מרים אותה גבוה בתוך הסשן. והיא כל כך צעירה, שרק תצמח בעולם השליטה ותגדל בו, הגורה המופלאה הזו. אחר כך היא חזרה לעולם השחור והרחוק שלה. שאללה תשמור אותה.

אחרי הסשן הזה את בביתך, מלטפת את עצמך ומרגישה הרבה יותר נוח בתוך הגוף שלך. כשאת מבטאת את השפחה שאת, הזונה שאת בצורה טוטאלית כמו שעשית אתמול בערב, במיטה האדומה והרכה שלך, את מרגישה נוח להסתובב בעולם בתור עצמך. 

ל 6 נשלטות או נשלטים שרוצים להשאיר שאלה שקשורה לשליטה

בתגובות בלבד.

מחר אענה לשאלות בכתב בתגובות.

זה זמן רב שלא כתבתי, הקדשתי את זמני למשפחה, לילדיי. עולם השליטה שלי הלך איתי ממקום למקום, אך לא דיברתי אותו באותה אינטנסיביות. למדתי שהשליטה לא נרדמת. היא כמו איבר חי פועם בי. ברגע שראיתי מי אני- שפחה, נשלטת, שולטת בנשים בעיקר - אי אפשר לשוב לאחור.

הכרתי כאלו שניסו לחזור אחורה, לא הכרתי כאלה שהצליחו. 

זה מעלה בי שאלות של זהות, כאילו בתת מודע יש גלריה של נשים שונות בתוכי וכל מה שצריך זה לקרוא להן אחת אחת.

או רק להיזכר בהן.

השיכחה כואבת.

אני בוחרת להיזכר במי שאני היום ולהעיר את המדריכה שאני: אני אוהבת לשלוט בנשים אך גם להדריך אותן פנימה לצלול אל תוך עצמן.

מזמנת לי אחת כזו בקרוב מאוד...

אני כותבת את הרוח העדה שעמדה בחדר בתהליך ההתפתחותי שעברתי כשנכנסתי לעולם השליטה. זוהי אותה חוכמה נשית שהייתה נוכחת שם איתי והייתה מעין אמא, מורת דרך, אורקל- שליוותה אותי בדרכים המפותלות של היער העמוק. אותה דמות שלימים ליוותה נשים אחרות ונקראה בשם "המורה". 

המורה יודעת את החוקים, היא מחברת אותך לרוח של הדברים, היא מראה לך את התמונה הבאה או את התמונה המלאה, היא יודעת מה הצעד הבא. היא מתווה את הדרך במפגש עם החיים: זוגיות, הריון, אמהות. היא מעוררת בך קולות פנימיים ומפגישה אותך עם דמויות  בתוכך שלא ידעת את הדרך אליהן לבדך. 

היא תומכת במרחב המוגן שלך עם האדון, מרחב בו את נפגשת עם דמות האשה הפראית שאת. 

היא תדע מתי הזמן לפטור אותך מכל זה ולשלוח אותך החוצה. היא תביט בך מרחוק תמיד.

היא כתבה לי כאן, והתחברנו. אני,היא והוא-האדון.

לאט לאט נוצר האמון ,שהרי עליו הכל עומד. רק אחרי הרבה שיחות שבהן למדנו אותה, צעדנו בביטחון לתוך המפגש המשותף. לא כל יום פוגשים שפחה. קראנו לה והיא יצאה מתוך אשה,אמא,דוקטור,מנהלת בכירה באקדמיה. היא יצאה פראית,נוהמת, הקול שלה היה אחר.  היא הייתה יפה פי כמה כאן איתנו,מאשר בחוץ. 

לך שגמרת בערך שבע פעמים רק מדרישה שלו

ללא מגע

רק מילה

את מדהימה ואת בטח צועדת לך מרחפת ברחוב בדרך חזרה לעבודה

לימדת אותי על התמסרות מנטאלית, על העוצמה שלה.