ניו יורק של שנות התשעים הייתה עיר של צללים. לפני שהכול הפך לסטרילי ומנומס, עולם הבדס"מ עוד פעם במחשכים, במרתפים נסתרים מאחורי דלתות פלדה ללא שלט. שם הכרתי את אנה. האישה שקרעה עבורי את המסך. זה התחיל בבר המלון הקבוע שלי. ויסקי נקי, סודה בצד – הטקס הדתי שלי מול הכרך הגדול. אנה ישבה שם, מרוחקת אך נוכחת, ושלחה לי משקה שעליו חתמה בנשיקה של שפתון אדום בוהק. סירבתי מיד. לא ערבבתי עסקים עם פיתויים של ברים, בטח לא כשאני לבד.
אבל אנה לא הייתה אחת שנסוגה. למחרת היא שוב הייתה שם. הפעם היא לא שלחה משקה, היא שלחה נוכחות. היא ניגשה והציגה את עצמה – מנהלת מכירות קשוחה בחברת הייטק. כששאלה בנימוס אם תוכל לשבת לצידי, עניתי ביהירות הטבעית שלי: "את יכולה לעמוד. לא זכור לי שהזמנתי אותך לשבת". כל אישה אחרת הייתה נעלבת. אנה רק חייכה, חיוך שחשף הנאה גלויה מההשפלה הקטנה שזרקתי לעברה. באותו סוף שבוע היא כבר לא שיחקה משחקים. היא רכנה לעברי ולחשה: "אני שפחה. ואני מריחה עליך את הריח של מישהו שנועד להחזיק את השוט".
הסשן הראשון שלנו בחדר המלון היה המפץ הגדול שלי. בלי מוזיקה, בלי נרות, רק האור הקר של ניו יורק חודר מבעד לתריסים. הוריתי לה לכרוע על השטיח, עדיין בחליפה המחויטת שלה. הניגוד בין מנהלת המכירות הממולחת לבין האישה שחיכתה למילה שלי בנשימה עצורה היה משכר. "תתפשטי," פקדתי בקול שלא הכרתי. היא צייתה לאט, כל תנועה שלה הייתה שיר הלל לכניעה, עד שנשארה רק בעור שלה ובקולר העור הדק שהסתירה מתחת לצווארון.
כשכבלתי את ידיה מאחורי גבה, ראיתי את האישונים שלה מתרחבים. המתח בחדר היה סמיך כמו הוויסקי ששתיתי קודם. השתמשתי בחגורת העור שלי; הצליל שלה פוגע בבשר היה התשובה לכל השאלות שלא העזתי לשאול את עצמי. היא לא בכתה. היא נאנחה פנימה, סופגת כל מכה כאילו הייתה מתנה שהיא חיכתה לה שנים. המיניות שם לא הייתה רומנטית; היא הייתה קרב של רצונות. היא נתנה לי את המפתחות לנשמה שלה, ואני לקחתי אותם בלי לבקש סליחה.
באותו לילה בתוך החושך של מנהטן, אנה הפכה לשפחה שלי. במשך שנתיים סוערות היא חיה תחת המגף שלי, בעולם של פקודות ועונשים, עד שהפכנו לאחד. השנים עברו, השרשראות הוסרו, אבל הקשר שנרקם שם נשאר חזק מכל דמיון. עד היום, היא החברה הכי טובה שלי.