את ענת הכרתי במירק. זה היה בערוץ בדסמי בתקופה שהאינטרנט עוד היה איטי ומקרטע. היא הגדירה את עצמה שפחה מזוכיסטית אבל בצ'אט לא שיחקתי איתה משחקים. לא נתתי לה פקודות וירטואליות ולא חיפשתי שליטה מרחוק. זה לא עניין אותי. רציתי לדעת מי האישה שעומדת מאחורי המילים האלו במציאות.
מהר מאוד עברנו לשיחות בסלולרי. זה הפך לטקס קבוע. היא עבדה בקריאייטיב באחד העיתונים הגדולים וברגע שהייתה יוצאת מהמערכת היא הייתה מתקשרת אליי.
הדיסוננס אצלה היה ברור. כל היום היא הייתה בלחץ של דד-ליין. מעצבת, מתקנת, מתווכחת עם עורכים ומוודאת שכל גרפיקה תשב בדיוק במקום לפני שהעיתון יורד לדפוס. היא הייתה צריכה להיות חדה ומפוקסת ולקבל החלטות מהירות תחת לחץ. אבל ברגע שהמכונות התחילו לעבוד והיא נכנסה למונית שתיקח אותה הביתה זיהיתי את השינוי בקול שלה.
הייתי מקשיב לה בטלפון לאורך כל הנסיעה. במושב האחורי של המונית היא כבר לא הייתה אשת הקריאייטיב המהירה והחדה. היא הייתה אישה שפשוט רצתה להניח את הכל בצד. שמעתי את העייפות מהצורך להיות אחראית ומפוקסת. היא הייתה מרוקנת. הבנתי שהיא צריכה שאני אחליט בשבילה שאני אוביל.
זה מה שמשך אותי. הפער הזה בין התפקוד שלה בעבודה לבין הצורך בכניעה ברגע שהיא לבד. לא הייתי צריך פקודות בצ'אט בשביל להבין את זה. שמעתי את זה בנשימות שלה ובשתיקות בזמן שהמונית חצתה את העיר הריקה. המתח נבנה שם בקו הטלפון עד לרגע שבו המילים נגמרו והחלטנו להיפגש.