אחרי שנתתי לה את האישור לקרוא לי אדוני הדינמיקה בינינו הפסיקה להיות מילים והפכה להיות תודעה. שליטה מנטלית היא לא פקודה כזו או אחרת היא היכולת שלי להתנחל לה בתוך המחשבות ולהפוך לקול הפנימי שלה. רציתי שהיא תרגיש שגם כשאני לא שם פיזית העיניים שלי עוקבות אחרי כל תנועה שלה.
בימים שעברו שלחתי לה הודעות קצרות דווקא ברגעים שהעולם מסביבה היה רועש. לא רציתי שיחה רציתי לקטוע לה את רצף המחשבה ולהזכיר לה למי היא שייכת. תעצרי הכל לדקה ותחשבי עלי, הייתי כותב לה באמצע היום. ידעתי שבשנייה הזו לא משנה איפה היא נמצאת או עם מי היא מדברת העולם שלה מצטמצם לנקודה אחת אלי.
המשחק המנטלי הזה יצר אצלה דריכות תמידית. היא התחילה לבחון את עצמה דרך העיניים שלי. האם אדוני היה מרוצה מאיך שהיא יושבת? האם הוא היה מאשר את הבחירה שלה בבגד הזה? היא כבר לא הייתה לבד בתוך הראש שלה. אני הייתי שם נוכח בוחן את המשמעת שלה בלי להגיד מילה.
באחד הבקרים היא כתבה לי: זה מפחיד כמה שאתה נמצא איתי בכל רגע. אני עושה פעולות פשוטות ומוצאת את עצמי מבקשת את האישור שלך בתוך הראש שלי.
חייכתי. זה בדיוק המקום שבו ההיררכיה הופכת לאמת. כשהשליטה שלי היא לא משהו שהיא צריכה לציית לו אלא משהו שהיא כבר לא יכולה בלעדיו. המתח הזה נבנה לאורך כל היום ובערב כשהמשמרת שלה הסתיימה ההודעה "אני בדרך הביתה אדוני" הייתה הדרך שלה לפרוק את המשקל המנטלי הזה. זו לא הייתה סתם הודעה זו הייתה אנחת רווחה. הציות שלה לא היה נטל הוא היה המקום שבו היא סוף סוף מצאה שקט מהרעש של עצמה.
מזמין אותך לקרוא פרקים קודמים בבלוג שלי.