כשנכנסנו לאוטו בדרך חזרה כלום לא נראה כפי שהיה ביום חמישי. הדרך שבה היא התיישבה על המושב הייתה שונה איטית ומודעת לכל סימן שהשארתי בה אבל לא הרגשנו שום ניתוק. פשוט המשכנו את המסע שהתחיל בשיכשוכית. אותן מילים אותה חשיפה ואותו עומק שליווה את ניתוח האירועים בתוך המים המשיכו לזרום בינינו לאורך כל הקילומטרים דרומה. דיברנו כל הדרך על העולם הפנימי ועל הרגשות שהתפרצו החוצה בין העצים כשבתוך כל השיח הזה לא יכולתי שלא לטעום אותה שוב.
ביד אחת החזקתי את ההגה וביד השנייה פיסקתי את הרגליים שלה לרווחה תחת השמלה הפרחונית. הרגליים שלה שהיו עדיין דואבות מהסשנים ביער היו פרושות לפניי חסרות אונים בתוך המרחב הצר של המכונית. שיחקתי לה בכוס ובדגדגן בזמן שהיא ניתחה את התחושות שלה דחפתי אצבעות עמוק פנימה כדי להרגיש את הרטיבות שנוצרה מהמילים ומהזיכרונות. בכל פעם שהרגשתי שהיא עומדת לגמור עצרתי בפתאומיות. ליקקתי את האצבעות הרטובות שלי מול העיניים שלה ואז המשכתי שוב נהנה לראות את הרגליים שלה נדרכות ומתפתלות במושב בוערת מחוסר אונים ומהצורך בפורקן שרק אני מחליט מתי יגיע.
בתוך כל הטירוף הזה לא הפסקתי להגיד לה כמה אני גאה בה. המילים האלו שנאמרו בטון שקט וסמכותי בזמן שהאצבעות שלי בתוכה והרגליים שלה מפוסקות למעני חלחלו אליה ונתנו משמעות לכל רגע של ברוטליות שעברנו. הסתכלתי עליה מהצד בזמן שנהגתי רואה איך היא נאבקת לשמור על רצף המילים בזמן שאני מטריף אותה ואיך היא מתמלאת גאווה מעצם העובדה שאני גאה בה. השיתוף הרגשי הזה יחד עם הריח והטעם שלה על האצבעות שלי הבהיר לשנינו שהסופש הזה לא נגמר ביער הוא פשוט עבר איתנו לתוך כל נשימה.
ידעתי שכשנגיע הביתה והיא תוריד את השמלה מול המראה היא תראה אישה שמבינה את עצמה ואת הבעלות שלי עליה בצורה צלולה מאי פעם. חזרנו לעולם אבל לא עצרנו את התהליך פשוט המשכנו את המסע מהשיכשוכית אל תוך המציאות עם עולם פנימי חדש עמוק ומסומן לנצח.
מזמין אתכם לקרוא פרקים קודמים בפוסט שלי.