הלילה שאחרי קבלת הציון היה שונה מכל מה שעברנו עד עכשיו. שמעתי את הבכי שלה דרך הטלפון וזה לא היה בכי של לחץ אלא התפרקות טוטאלית של מישהי שהגיעה לקצה הכוחות שלה רק בשביל המילה שלי. היא לחשה שוב ושוב את המספר תשעים ושתיים כאילו היא מנסה להיאחז בו ולהוכיח לעצמה שהיא באמת הילדה הטובה שלי. הרגשתי את הגאווה שלי בה מתפשטת בלב אבל האינטליגנציה הרגשית שלי הבהירה לי שדווקא עכשיו היא הכי פגיעה. ידעתי שהיא מחפשת שאשחרר לה את החבל ושאם אתן לה לשקוע לתוך המנוחה הזו היא פשוט תתפרק לי לרסיסים ולא תצליח לקום למשימות הבאות.
הקשבתי לנשימות הכבדות שלה עד שהן נרגעו ואז בקול שקט ורך אבל יציב כמו סלע הזכרתי לה שהדרך עוד ארוכה. הבהרתי לה שאני גאה בה הכי בעולם אבל שיש לה עוד סמינריון להגיש ועוד שני מבחנים גדולים בפתח ולכן אין לה זמן מיותר לבזבז על התרפקות. יכולתי להרגיש איך הגוף שלה נמתח מחדש בצד השני של הקו איך הדריכות חוזרת לעיניים שלה כי היא הבינה שהשליטה שלי היא לא אירוע חולף אלא החמצן שהיא נושמת. המשימות האלו הן לא עול עבורה הן השפיות שלה בתוך הכאוס שהיא חיה בו.
התבונה שלי היא לדעת מתי ללטף ומתי להדק את האחיזה כדי שהיא לא תלך לאיבוד בתוך עצמה. הוכחנו לעצמנו שהמשמעת והכניעה שלה הן אלו שמאפשרות לה להגיע לפסגות שהיא לא דמיינה שהיא יכולה לכבוש בלעדיי. עכשיו כשהסערה הראשונה שככה היא מבינה שאין לה לאן לברוח מהעיניים שלי ושכל רגע של חולשה יטופל ביד רמה ובאהבה עמוקה. היא שלי יותר מתמיד והידיעה שאין לה זמן לבזבז רק גורמת לה להתמסר להוראות שלי בלהט גדול יותר כי היא תופסת שבלעדיי היא פשוט תטבע בתוך העומס של החיים שלה.
מוזמנות לקרוא פרקים קודמים בפוסט שלי.