הערב ההוא במושב השאיר לה סימנים שלא רואים על העור אלא עמוק בתוך הנשמה. כשחזרה לאוניברסיטה בבוקר שלמחרת ידעתי שהיא תנסה להילחם בזה. ראיתי אותה לובשת את המסכה של הסטודנטית המצטיינת אבל האינטליגנציה הרגשית שלי זיהתה את הסדקים כבר מההודעה הראשונה ששלחתי לה בבוקר. שלחתי לה הודעה קצרה עם היום והשעה המדויקים לסיום הסמינריון. רציתי שהיא תרגיש את המשקל של הנוכחות שלי דווקא כשהיא מוקפת באנשים וברעש של הקמפוס. ראיתי איך היא נאבקת. המוח האנליטי שלה ניסה להחזיר לעצמו את השליטה אבל ידעתי שהגוף שלה כבר מכויל לקצב שלי. בכל פעם שהיא הזיזה את הכיסא או התמתחה מול המסך היא הרגישה את הזיכרון של הפרקט הקר ואת המגע המאשר של היד שלי על העורף שלה. החום הזה המשיך לבעור לה מתחת לבגדים והפך כל מילה שהיא כתבה להצהרת נאמנות שקטה כלפיי. התבונה הרגשית שלי אפשרה לי להרגיש את הרגע שבו היא נשברה תחת העומס של להיות חזקה והרפתה אל תוך התלות בי. זה הרגע שבו הבהרתי לה שהעוצמה האמיתית שלה היא לא ביכולת לנהל את עצמה אלא ביכולת להישען עליי. הסברתי לה שהתלות הזו היא לא חולשה אלא השקט שהיא תמיד רצתה. ככל שהיא העמיקה את הכניעה שלה ככה הרגשתי אותה מתחזקת מול כל השאר. בתוך הספרייה מול המחשב היא פתאום עצמה עיניים ותרגלה את ה-4-7-8 שלימדתי אותה. בכל שאיפה היא דמיינה את הריח שלי ובכל נשיפה ארוכה היא הרגישה את הרטיבות שמתפשטת לה בין הירכיים. ראיתי ברוחי איך הגוף שלה בוגד בה ומזכיר לה שהיא כבר לא שייכת לעצמה. ידעתי שהדופק שלה מואץ ושהיא חווה שוב את הכובד הרך והמשכר הזה שמשתלט עליה כששכבה מבוטלת מול הרגליים שלי בצימר. היא לא עשתה את זה כדי להירגע אלא כדי להרגיש אותי שם איתה חודר לה למחשבות וקובע לה את קצב הדם. באותו רגע הגבול בינינו נמחק והיא מצאה את השפיות שלה תחת החסות שלי.
מוזמנות לקרוא פרקים קודמים בפוסט שלי.