יש רגעים כאלה, כשהיא מניחה את הראש עלי, פשוט מרפה מכל העולם ונושמת עמוק, שנוחתת עלי ההבנה של מה שקורה כאן באמת.
העולם בחוץ חושב שדום זה כוח. שזה אגו. שזה לעשות מה שבא לך. כמה שהם רחוקים מהאמת.
להיות הדאדי שלה זה הדבר הכי רחוק מאגו שיש. המשפט הזה בתמונה? הוא פוגע בול בעצב הכי חשוף שלי. האמון שלה בי הוא לא איזה הסכם יבש, והוא לא רק הידיעה שאני לא אפגע בה. הוא הרבה יותר עמוק ומפחיד מזה.
היא פשוט מאמינה, בכל הלב הקטן והפצוע שלה, שכל מה שאני עושה אנוכי עושה בשבילה.
וכשאני מביט בה, אני יודע שזו האחריות שלי. לעזאזל עם מה שמתחשק לי באותו רגע, לעזאזל עם הנוחות שלי. כשהיא מולך, חסרת הגנות, הדבר היחיד שמנחה אותך זה מה היא צריכה. מה ירגיע לה את האש בראש, מה יגרום לה להרגיש עטופה, מה ירים אותה למעלה.
לפעמים זה אומר להיות הקיר הקשוח שהיא צריכה כדי להיעצר, ולפעמים זה אומר להיות המקום הכי רך בעולם שבו היא יכולה פשוט להתפרק ולבכות. אבל זה תמיד, תמיד, רק בשבילה.
הקולר הזה, השרשרת הזו... אנשים רואים בזה כבילה. אני רואה בזה את חבל ההצלה שהיא זרקה אלי, מתוך ידיעה שאני בחיים, בחיים לא אעזוב את הקצה השני. בתוך המרחב שלנו, היא הילדה שלי. ואני פה רק כדי לשמור עליה