אני נשאל לא פעם, בהודעות או בשיחות, האם יש כרגע מישהי תחת חסותי. נשלטת, ליטלית, מישהי שאני מוביל. התשובה שלי היא תמיד פשוטה וקבועה, אם אני מדבר איתך, סימן שאין אף אחת.
אני יודע שיש בעולם הזה פנטזיה נפוצה על "הרמון" של נשלטות. שולטים שאוספים לעצמם פנקס שלם של נשים, מחלקים הוראות ימינה ושמאלה, ומרגישים מנכ"לים של אימפריה קטנה. אני לא שם, ואני מעולם לא הייתי שם. בעיניים שלי, מי שמחזיק הרמון לא באמת מחזיק כלום. הוא אולי מנהל לו"ז, הוא אולי מקבל טונות של אגו, אבל הוא מפספס לחלוטין את העומק של מה שקורה כאן. בשביל לתחזק כמה נשים במקביל אתה חייב לעבוד עם שבלונות, אתה חייב להפוך את זה למפעל של הוראות יבשות, וזה בדיוק ההפך ממה שאני מאמין בו.
כל מה שאני כותב כאן לא מגיע מתיאוריות בספרים או מפנטזיות של מקלדת. הכל נכתב מתוך ניסיון מעשי בשטח, מחוויות אמיתיות שנאספו לאורך השנים וגיבשו, שלב אחר שלב, את תפיסת העולם הבדס"מית שלי. מהניסיון הזה למדתי ששליטה מנטלית טהורה וטוטלית דורשת פוקוס מוחלט. אי אפשר לקרוא את הנשימה של מישהי, להרגיש את הלחץ המדויק בעיניים שלה ולדעת מתי הראש שלה סוף סוף נהיה שקט, כשבמקביל אתה מחזיק עוד שלוש ברקע.
השקט הזה שהיא מוצאת אצלי, הידיעה שבאותו הרגע היא הדבר היחיד שקיים מולי, זה מה שמאפשר לה בכלל להוריד את המסכות ולהתמסר. המרחב הבטוח שאני מדבר עליו, המקום שבו היא יכולה להשליך את כל המשקל של המחשבות שלה עליי ולהישרף בתוך התשוקה, דורש את כל הנוכחות שלי.
זה עניין של אינטליגנציה רגשית ושל כבוד מוחלט לחיבור הזה. נתינת שליטה מנטלית היא הדבר הכי אינטימי, הכי אנושי והכי חשוף שאישה יכולה לעשות. זה לא משחק, אלו החיים עצמם. היא מפקידה בידיים שלי את המקומות הכי רגישים שלה, ומי שבוחרת לעשות את זה איתי זכאית לדעת שאני שם במאה אחוז, בלי לחלק את הקשב שלי.
השילוב הזה של דום או דאדי, החיבור שבין הגבולות הנוקשים לבין החופש המוחלט שלה לאבד שליטה, יכול לעבוד רק כשיש פוקוס של אחד על אחת. כשזה טוטלי, זה צריך להיות נקי מכל רעשי הרקע. הזיון הפרוע והיצרי שמגיע בסוף, זה שנבנה מתוך הרגע המדויק ההוא, קורה רק כשהיא יודעת שאין עוד עיניים בשרשרת הזו, שיש רק את הסמכות שלי ואת ההתמסרות שלה.