אני יודע כמה זה נשמע פרדוקסלי, ואולי אפילו מעוות למי שמסתכלת על זה מהצד. הרי בפוסט הקודם שלי דיברתי על המשקל המטורף שיושב עלייך ברגע שאת מסכימה להתקלף מול הזרקור שלי, בלי המון להיעלם בו ובלי פנקסי עבודה שיגנו עלייך. דיברתי על הפחד. אבל היום אני רוצה לדבר על מה שקורה דקה אחרי שהפחד הזה נשבר, על מה שקורה כשאת מגלה שהסמכות שלי היא לא כלא, אלא המפתח לחופש הכי גדול שחווית בחיים שלך.
בעולם בחוץ מלמדים אותך שחופש זה לעשות מה שבא לך, מתי שבא לך. לסמן וי על מטרות, להחזיק את ההגה חזק, להיות חזקה ועצמאית ולא לתת לאף אחד לנהל אותך. אבל האמת היא שהחופש הזה מעייף. הוא מחזיק אותך דרוכה עשרים וארבע שבע. כל מה שאני משתף כאן נכתב מתוך נסיוני האישי ותפיסת עולמי, וכשהניסיון המעשי שלי פוגש נשים בתוך המרחב הבדס"מי, אני רואה איך הניסיון הזה להחזיק את ההגה הופך למשקולת שחונקת את היצרים הכי עמוקים שלהן. החופש האמיתי, זה שגורם לנפש שלך לרעוד ולגוף שלך להישרף מבפנים, מתחיל רק במקום שבו את מקבלת אישור חוקי ומלא להפסיק לנהל.
כשאת נשענת על המילה שלי ונכנעת לטוטליות של אחד על אחת, קורה קסם רגשי שקשה להסביר במילים. הגבולות הנוקשים שאני מציב, הכללים הבלתי מתפשרים והעובדה שאני מחזיק את העולם שלך פלס, הם בדיוק אלו שמייצרים לך את הכלוב הכי בטוח בעולם. ובתוך הכלוב הזה, פתאום מותר לך הכל. מותר לך לצעוק, מותר לך לבכות, מותר לך להיות חלשה, מותר לך להיות חייתית ופרועה בלי לחשוב איך זה נראה או מה זה אומר עלייך. הראש שלך נכבה כי הוא יודע שאני שם, שומר עלייך מפני עצמך ומפני העולם.
התוצר של תפיסת העולם שלי הוא לא צייתנות עיוורת של רובוט, אלא שחרור מוחלט של החלקים הכי פראיים שבך. הזיון היצרי והחושני שמגיע בסוף, אחרי שהנפש שלך כבר שפכה את כל המשקל שלה עליי, הוא לא סתם פורקן. הוא החגיגה של החופש המטורף הזה. את הכי חופשייה בעולם דווקא כשאת שלי לחלוטין, פשוט כי את כבר לא צריכה לדאוג לכלום, חוץ מאשר ללכת לאיבוד בתוך המילה שלי.