הדבר שהכי קשה לאישה לעשות כשהיא מגיעה למפגש הראשון איתי, בבית קפה שקט או בכל מקום ניטרלי אחר, זה פשוט לשבת שם בלי המסכות הרגילות. בחוץ, בחיים שלה, היא כנראה רגילה לנהל את השיחה, לשלוט ברושם שהיא משאירה ולדעת בדיוק מה הצעד הבא. אבל אני מעולם לא נתתי לאישה להוביל, והאופי הדומיננטי שלי נמצא שם מהשנייה הראשונה. כשמתיישבים זה מול זו, המילים והמשחקים האלו פשוט מאבדים את המשקל שלהם.
כל מה שאני כותב כאן נכתב מתוך נסיוני האישי ותפיסת עולמי, וממה שחוויתי בשטח הבנתי שדומיננטיות אמיתית היא לא להשתיק את הצד השני, אלא בדיוק להפך. להיות דומיננטי אומר שאני תמיד נותן מקום לראות אותה, באמת. הנוכחות המנטלית שלי במפגש ראשון, עוד לפני שיש חדר או אקטים פיזיים, מאפשרת לי להביט בה בשקט מעבר לשולחן, לקרוא את הסימנים הקטנים ולתת לה מרחב בטוח שבו היא לא צריכה להסביר שום דבר. אני רואה את הדרך שבה היא מחזיקה את הכוס, את הנשימה שפתאום משתנה, ואת הרגע המדויק שבו היא מבינה שהיא יכולה פשוט להרפות.
היופי והרגישות האמיתיים קורים דווקא שם, ברגע החשוף הזה בתוך המקום הציבורי. לשבת מול גבר שלא נבהל מהחששות שלה, שלא מוריד סנטימטר מהסמכות שלו ועדיין רואה אותה בגובה העיניים, זה דבר שמציף המון קור רוח וביטחון. אני לא מציב לה מבחנים ולא מנסה להביך אותה. אני פשוט מציע לה גב חזק מספיק, מקום שבו היא לא צריכה להחזיק את הפוזה של זו שמנהלת את העולם.
בשלב הזה, מעבר לקפה, שום דבר עדיין לא ברור ושום דבר לא סגור. המפגש הראשוני הזה הוא רק המרחב שבו היא מתחילה לעכל את העוצמה שמולה, ורק אחרי שאקבל עליה את השליטה המלאה, נוכל בכלל לדבר על הצעד הבא. הזיון היצרי והפרוע, החופש המוחלט של הגוף וההתמסרות הטוטלית, כל אלו שייכים אך ורק לזמן שבו החסות שלי עליה כבר קיימת בפועל, ולא רגע אחד לפני.
לכן, בתום המפגש, אני תמיד אשלח אותה לדרכה עם המחשבות וההתרשמות שלה. היא צריכה את הזמן הזה לעצמה, לעכל את הסיטואציה ולהבין את עצמה בתוך האירוע שעברה. השקט הזה שאחרי הוא חלק בלתי נפרד מהתהליך. מי שיוצאת בהצהרות מהירות כבר בתום המפגש, מי שממהרת להכריז שזה בדיוק מה שהיא רוצה, לעולם לא תיכנס תחת חסותי. החסות שלי דורשת עומק, הבנה פנימית ויכולת להכיל את העוצמה הזו, וזה משהו שנבנה רק מתוך העיכול השקט של מה שקרה בינינו.