היא הופיעה בדירה שבה קבעו, הקדימה בדקה.
הוא ידע שתקדים. הוא כבר הכיר אותה. הכיר אותה היטב, כבר יותר מעשר שנים, אבל בעצם, לא כמו שהכיר כל קפל בגופה, כל נקודת תורפה על עורה, כל גומחה בתוך תוכה שמתאבנת בעונג מהנגיעה הכי קלה.
וככה הוא אהב את זה. להכיר את הגוף על בוריו, אבל תמיד להיות מופתע מאיזו גחמה מחשבתית. משהו שיזכיר לו שהיא עדיין אדם, בשר ודם, עם רצונות ותחושות ואפילו מגבלות וגבולות. כל הפתעה כזאת היתה בעצם בשורה בשבילו: הנה עוד משהו להכניע.
היא לבשה שמלת טריקו אפורה עד אמצע הירכיים, ונעלי בובה אדומות (לא עקבים, בחיים לא עקבים. שתזכור את מקומה לידו). על כתף ימין השתלשל תיק קטן ואדמדם. בדיוק כפי שביקש. הוא ידע בדיוק איך נראים התחתונים, אבל עדיין חיכה במתח לרגע שיתברר לו שצדק.
עוד לפני שהספיקה לשמוע את הדלת נסגרת מאחוריה, יד ימין שלו כבר לפתה את לחי שמאל של ישבנה, ויד שמאל אחזה בשדה הימני, מעל השמלה. הוא ידע שזה גומר אותה, העובדה שהגפיים הארוכות שלו מגיעות לכל מקום על הגוף הקטן שלה.
היא הביטה בו במבט מתמסר, כמעט חלול. הוא ידע שהיא רק מעמידה פנים שכל רצונה החופשי התנקז מגופה, הוא ידע שמאחורי העיניים האלה מחכה הבזק שובב שרק מחכה למרוד.
בין דלת הכניסה לחדר השינה הפרידו רק שלושה צעדים, אבל הוא העדיף לקחת אותה אל הסלון. יד שמאל עברה גם היא אל הישבן, התחלפה עם חברתה, והוא דחף אותה קלות לעבר הספה. היא נדחפה קדימה בדיוק במידה, לא בהתנגדות ולא בהגזמה. נדרשו עוד כמה דחיפות קלות כאלה כדי להשכיב אותה על הבטן, מרוחה על הספה. כשהגיעה לתנוחה הרצויה, רכן לעברה ולחש באוזנה "ברוכה הבאה. אלה יהיו המילים האחרונות שאגיד בשעה הקרובה. מעכשיו, האצבע שלי תדבר. עוד מעט תגלי מה תפקידך היום."
הוא יכול היה להישבע שפניה התעוותו בעונג עוד לפני שנגע בערוותה. כשהסיט עוד את השמלה כדי לפנות מקום לכף היד כולה, ראה שלבשה תחתונים ורודים. הוא ביקש סגולים.
הנה עוד משהו להכניע.
