"תורידי אותם".
בקושי סגרתי אחריי את הדלת והוא כבר מתחיל עם הפקודות.
בלי "שלום", בלי "מה נשמע", אפילו בלי "את נראית פצצה".
בום טרח תורידי אותם.
נעים, הבום טרח הזה.
אני לא בדיוק יודעת לאיזה "אותם" הוא מתכוון, אבל כן יודעת שהוא לא אוהב שאלות מיותרות.
הולכת על הכי obvious. תוך שתיים וחצי שניות העליונית והחולצה כבר לא עליי.
"תלבשי אותן מיד, טיפשה. עליונית וחולצה זה 'אותן', לא 'אותם'. מקפידים פה על דברים כאלה, את זוכרת".
החזיה הסגולה שלי עוד לא התרגלה לאוויר הצח, וכבר מכסים אותה עוד פעם.
טוב, עכשיו זה כבר ברור. מכנסיים אני לא לובשת, אז נשארה רק אופציה אחת. שולחת יד אל מתחת לחצאית ומתחילה להפשיל את פיסת הבד הדקיקה שמתחתיה.
"תגידי, כמה קלישאתי אני נראה לך? וחוץ מזה, את התחתונים שלך אני כבר אעיף משם בעצמי."
אני עומדת מולו, מבולבלת. אין לי מושג למה הוא מתכוון. מה הוא רוצה שאוריד?
בינתיים הוא עומד מולי, כמו סימן קריאה אחד גדול, גבוה ושרירי.
עוברת דקה, אולי שתיים. בעיניי זה כמו נצח.
בעיניי.
אוי.
אני חושבת שגם אצל השכנים שומעים עכשיו את האסימון שנפל בתוך הראש שלי.
אני שולחת יד אל היצול שנח על אוזן ימין, ומישירה אליו מבט. חיוך של שביעות רצון נמתח לו על הפנים.
"ידעתי שאת יותר חכמה ממה שאת עושה את עצמך. תזרקי אותם כאן." "איפה כאן?" "כאן, על הרצפה. ממש ליד הנעל שלך."
אני מורידה אותם, ושומטת אותם ארצה.
החדר הופך לטשטוש אחד גדול. סימן הקריאה שמולי נראה לי פתאום כמו שטרודל של כתובת מייל. אני כבר יודעת - הערב אני אשמע ואריח וארגיש הכל, כמה שאני ארגיש.
לראות - אני לא אראה כלום.
"אני יודע מה את חושבת. אל תדאגי. היחיד שצריך לראות פה משהו זה אני. מתחילים."
