אני לא יכולה לדבר, אז אני רק מהנהנת.
האמת, השאלה שלו די מיותרת. הוא יודע שאני רוצה לבלוע הכל, את כל מה שפיסת הבשר האימתנית שלו תתיז לתוך בית הבליעה שלי. והוא גם יודע שזה לא משנה מה אני רוצה.
הרי הוא בעצמו אומר שזה לא משנה.
אבל אני יודעת, הוא סתם נהנה לראות אותי מהנהנת אליו ככה מלמטה, בעיניים פעורות, מתחננות, צמאות.
ואז זה יוצא.
בקילוחים סמיכים, נימוחים, נעימים, מרירים.
זה פינאלה מושלם לשעתיים של התעללות אינסופית. הוא הפך אותי מכל כיוון אפשרי, נכנס אליי מכל נקב, והגמיר אותי פעמיים וחצי (החצי-פעם, שאותה קטע באמצע, היתה המסעירה מכולן, כמובן).
הוא מחליק החוצה באותה מהירות שבה נכנס, ואני מרגישה אותו מתחכך בשיניים שלי. ואז, עוד לפני שהטיפות האחרונות זולגות אל תוך הוושט, הוא אומר לי:
"קומי, תתלבשי, בואי למטבח."
ויוצא מהחדר.
אני מתלבשת בזריזות (גם ככה אין הרבה מה), קמה ברגליים כושלות מהרצפה הקרה שעליה ביליתי את השעה וחצי האחרונות, ויוצאת למטבח, עדיין מסוחררת.
הוא עומד מולי, בפרצוף המרוצה הזה שלו. כמה הוא זחוח, המניאק. כמה שהוא נהנה לראות אותי ככה. שייחנק.
"נהנית?"
"מאוד."
"היה לך נעים?"
"מאוד."
"והיה לך טעים?"
"דליקטס."
"יופי."
ואז הוא ניגש למקרר. מעולה, אני חושבת לעצמי. כל כך מתאים לי לנשנש משהו. אני תמיד רעבה אחרי. והוא מבשל כל כך טוב.
אבל הוא מוציא רק שני בקבוקי בירה.
האמת? אני חושבת לעצמי, גם זה מתאים לי.
"שבי, תנוחי קצת. עבדת קשה."
אני מתיישבת על כיסא הבר ליד האי במטבח, ובינתיים הוא לוקח פותחן ומסיר את שני המכסים. נדמה לי לרגע שאחד מהם עושה קצת פחות "טססססס" כשהוא נפתח, אבל אני כל כך רוצה כבר לשתות שאני לא מתייחסת לזה.
הוא מגיש לי את הבקבוק, ואומר "לחיי הצעצוע הקטן שלי. שתמיד תהיי צמאה לעוד."
אנחנו מקישים את פיות הבקבוקים זו בזו, גם אני אומרת "לחיים" קלוש, ומתחילה לשתות.
* * *
הוא רואה את שינוי המבט הפתאומי על הפנים שלי, ומחייך מאוזן לאוזן.
"אמרת שטעים לך, אז החלטתי לפנק אותך. שמרתי את זה בשבילך מהבוקר. היה לי בוקר מפרך, אבל רק בשביל לראות את הפרצוף שלך זה שווה את זה. תשתי, תשתי, זה טוב לעור הפנים. בשלוק אחד, עד הטיפה האחרונה. ילדה טובה. מה את אומרת?"
אני עוצרת בכוח את רפלקס ההקאה, ומחייכת כאילו ראיתי חד-קרן.
"טעים. כל כך טעים."