ממוחי הקודח

 

היא מרגישה פינה חדה ננעצת לה בגב, ולוקח לה זמן להבין שזו אחת הקוביות מפינת ההרכבה.

בזמן שהיא שרועה שם על הרצפה, בג'ינס קרועים וליד משהו שהיה פעם חולצה, נחפרת וננברת משני הכיוונים בכמות אצבעות שמשתנה משניה לשניה, היא מתנתקת לרגע וחושבת איך הגיעה לשם.

מצחיק (אם כי לא מקרי, כנראה), אבל הכל התחיל בערך שני מטר משם. זה היה ב-30 באוגוסט. כשהגיעה בשמונה בערב לאסיפת ההיכרות בגן, מצאה שם את האוסף הרגיל והמדכדך שתמיד מתקבץ לאירועים האלה. חבורה של כ-25 נשים, שהתחלקו בערך שווה בשווה בין שתי קבוצות מובחנות: אלה שזאת היתה אחת ההזדמנויות הבודדות שלהן לצאת קצת מהבית בערב, ולכן עלו על עקבים והוציאו מהארון איזו חצאית צמודה מאובקת מלפני ההריונות; ומהצד השני, אלה שכבר הרימו ידיים והגיעו בשרוואלים וחולצות סוף מסלול, מבלי שטרחו אפילו לנגב מהבגדים את שאריות ארוחת הערב של הילדים. היא התקשתה להחליט מי מהקבוצות פתטיות יותר.

היא עצמה באה בשורטס הלבנים החמודים והאלגנטיים שקנתה באחת משעות הלְבַד היחידות שהצליחה לקושש לעצמה באוגוסט, ובגופיה שחורה. זה לא שיש את מי להרשים במפגשי הקצ'קעס האלה.

כרגיל, היו שם גם 4 גברים, מן הסתם אחד שנגרר עם אשתו (בייביסיטר למפגש היכרות בגן! מה נסגר איתכם אנשים), אחד שאשתו עובדת עד מאוחר, אחד שכבר זרם לפה ישר מהעבודה, ואחד ש... המממ, אחד שדווקא נראה לא שייך. צעיר, אולי בן 25, גבוה, בסנדלי שורש וגופיה שחשפה קיבורת זרועות מעניינת. היא תהתה מה הסיפור שלו, עד שנגמרה בליסת עוגיות הסנדביץ' השנתית וכולם התיישבו על הכיסאות המיניאטוריים, והבחור התיישב בצד של הגננות.

אוקיי.

היא כבר שמעה בכל מיני מקומות על 'גננים', אבל תמיד זה היה בכל מיני גנים אנתרופוסופיים ומיוחדג'ים, בטח לא בגן עיריה בפאקינג גבעתיים.

"שלום לכולם, ברוכים הבאים בלה בלה בלה חרצית, אני ענת, בלה בלה בלה סמינר לוינסקי, זאת סמדר, בלה בלה בלה מוסמכת, זאת מזל, בלה בלה בלה כבר עשרים וחמש שנה, והשנה מצטרף אלינו גל, שסיים לפני שנה בהצטיינות לימודי חינוך לגיל הרך ברג'ו אמיליה באיטליה, ואיכשהו התמזל מזלנו להגריל אותו דווקא אלינו לגן."

גל מחייך בפה מלא שיניים, וסוקר במבטו את כל היושבים מולו. היא יושבת לקראת סוף הסבב שלו, אבל היא יכולה להישבע שכשהוא מגיע אליה העיניים שלו עוצרות. ולא ממשיכות.

ליתר דיוק, הן לא ממשיכות הצידה. אחרי כעשרים שניות (אולי דקות? אולי עשרים שעות?) של מבט יוקד ישר בעיניים, העיניים החומות שלו זולגות בטבעיות למטה, אל החזה שלה (מה?) וממשיכות הלאה, אל המפגש בין הרגליים שלה, אל הירכיים ואל כפות הרגליים (אהמ. מה?!)

היא יודעת, היא פשוט יודעת, שהדבר הראשון שהיא צריכה לעשות זה לקום ולצעוק, "תעיפו את הסוטה הזה מהגן של הבת שלי!!"

אבל היא לא מסוגלת לקום, בטח ובטח שלא לפתוח את הפה.

העיניים שלו פשוט מצמיתות אותה לכיסא. והן לא יורדות ממנה במשך שעה וחצי. בעצם, למשך שלוש דקות הן עושות הפסקה, כשענת הגננת מבקשת ממנו לספר קצת על הלימודים שלו ועל החזון החינוכי שלו. מבין השורות היא מצליחה להבין שהוא אומר דברים מאוד חכמים ויפים, אבל הבעיה היא שבשלוש הדקות האלה המבט שלו מטייל שוב בין ההורים האחרים, והיא פתאום מרגישה כמו הבנאדם הכי בודד בעולם. כאילו אין לה משפחה ושלושה ילדים ובן זוג מקסים שאוהב אותה ומטורף עליה, ועבודה מגניבה שהיא אוהבת וחברות וחו"ל פעם בשנה ואת הבית שתמיד חלמה עליו ואיזה סדנת יצירה פעם בכמה חודשים בשביל הנשמה.

לא.

בשלוש הדקות האלה היא מרגישה כאילו מישהו זרק אותה באיזה בור בצד הכביש ואף פעם לא יבוא לאסוף אותה.

מה שכן, היא לפחות מרגישה לבושה בשלוש הדקות האלה. אז גם זה משהו.

 

וכשנגמרות שלוש הדקות, העיניים שלו חוזרות היישר אל הפטמה השמאלית שלה. מזל שהמזגן דולק בפול ווליום, אחרת מישהו בטח כבר היה שם לב שרק הפטמות שלה עומדות דום כמו במצעד בצפון קוריאה. היא רק מקווה שהמפגש ייגמר לפני שהרטיבות שמתפשטת לה בתחתונים לא תעבור למכנסיים הפאקינג לבנים שהחליטה ללבוש דווקא היום.

 

כשהמפגש נגמר, וכולם נשארים לדבר על מה ששמעו ולהחליף חוויות מאוגוסט ולתקוע עוד כמה עוגיות, היא מצליחה בקושי לנתק את עצמה מהמבט שלו וחותכת מהר אל הדלת. גם ככה היא לא שמעה כלום ממה שנאמר בפגישה, וגם הכתם בתחתונים, וחוץ מזה היא כבר מתה לחזור הביתה, למשפחה שהיא אוהבת, לתת נשיקת לילה טוב לכולם ולהיכנס למיטה עם אורן. מה היא צריכה את הפנטזיות האלה על הראש עכשיו.

עוד יומיים ה-1 בספטמבר, וכשייפגשו באור יום היא בטח תגלה שהיא דמיינה הכל ושהוא סתם איזה בחור חביב ונרגש שבא לעשות את העבודה שלו, שתמיד חלם עליה.

 

שניה אחרי שהדלת נסגרת מאחוריה, אלומת אור קטנה מאירה את הלילה הפרברי. היא מסתובבת ורואה שהדלת נפתחה, וגל עומד שם. לפני שהוא סוגר את הדלת, עדיין בטווח שמיעה של האחרים, הוא קורא אליה בקול רם, "היי, חכי רגע, שכחת משהו!"

היא עוצרת, איזו ברירה יש לה, היא הרי לא תתחיל לברוח עכשיו כמו משוגעת.

הדלת שוב נסגרת והוא מתקרב אליה. היא רואה שהידיים שלו ריקות והיא שואלת "מה שכחתי?"

הוא מתקרב עוד, נעמד כמעט שני סנטימטר ממנה, היא יכולה להריח את החזה שלו, ולמרות גובהו, היא די בטוחה שהוא יכול להריח את המפשעה הרותחת שלה. הוא רוכן אליה ואומר:

"את שאריות הכבוד העצמי שלך, גיברת תחתונים סגולים. כן כן, אני יודע. מאיפה? חבל לשאול יותר מדי שאלות, אני פשוט יודע. 

תהיה לנו שנת לימודים מאוד מעניינת. מאוד. בעיקר לך. את תלמדי הרבה דברים חדשים.

אם רק תרצי כמובן. יש לך יומיים להחליט, אני מצפה לתשובה עד ה-1 בספטמבר בשעה 8 בבוקר.

כלומר, אני יודע כבר את התשובה. גם התחתונים הסגולים שלך כבר יודעים אותה. אבל אמא שלי לימדה אותי להיות ג'נטלמן, אז עד ה-1 בספטמבר אני אתאזר בסבלנות. לילה טוב."

 

בכוחותיה האחרונים היא מוצאת את הדרך הביתה. היא בטוחה שזה לא קורה לה באמת. אבל שניה לפני שהיא נכנסת הביתה היא עוצרת רגע ומבינה שכן. זה קורה.

ואין לה מושג מה הולך לקרות לה השנה, אבל היא יודעת שכן, גם היא כבר יודעת מה היא הולכת להשיב לו.

 

*המשך יבוא.