לפני 8 שנים. 28 בספטמבר 2015 בשעה 8:42
כשהיא נכנסת הביתה, השעה רק תשע וארבעים, אבל כולם כבר ישנים. את אורן היא מבינה, היה לו יום ארוך במשרד, אבל אפילו הגדול, שכל אוגוסט עשה שיגועים ולא הסכים להיכנס למיטה לפני עשר, נראה כאילו נרדם כבר די מזמן.
כאילו ידעו שהיא צריכה קצת שקט עכשיו. היא תוהה אם זה באמת מה שהיא צריכה אחרי הערב הזה.
דבר ראשון היא נכנסת להתקלח. גם כי היא חייבת להחליף תחתונים, כמובן, אבל גם כי היא לא יכולה להיכנס ככה למיטה עם אורן. גל אמנם לא נגע בה, אבל היא מרגישה כאילו היא מלאה כולה בריח שלו, בטעם שלו, בהוויה שלו. זה לא הוגן. היא לא כזאת.
או שאולי היא כן? כל הסיפורים ששמעה אי פעם על בגידות (איזו מילה נוראית. אולי רומאנים? לא, זאת מילה מטופשת עוד יותר) סיפרו על חברות של חברות של חברות, אף פעם לא מישהי או מישהו שהיא ממש מכירה.
וזה תמיד נשמע לה כמו הדבר הכי מטומטם בעולם לעשות. כן, גם היא ריירה פה ושם על איזה גבר, או דמיינה את עצמה ביקום מקביל עם מישהו אחר. אבל אשכרה לעשות את זה? איזה עולב.
איכשהו, היא מנסה לשכנע את עצמה שזה לא המקרה כאן. כאן היה משהו אחר. היא לא מצליחה להגדיר את זה. ההגדרה הכי טובה שהיא מוצאת היא "משהו מיסטי". אולי פרא-פסיכולוגי, כמו בסיפורים האלה שקראה בצבא. גל היפנט אותה. המבט שלו פשוט שתל אותה במקום, ולחץ לה על כל הכפתורים. גם אם הוא אי פעם ייגע בה (אלוהים, הוא כנראה ייגע בה פעם), היא לא תוכל להתנגד לזה. זה לא יהיה באחריותה. זה יהיה משהו שהוא יעשה, לא היא.
היא מתנערת. היא יודעת שהמחשבות האלה הן בולשיט אחד גדול. היא אישה מבוגרת, והיא אחראית למעשיה. ואם היא לא מסוגלת, שתעשה משהו אחר. שתשב לשיחה עם גל ותברר מה הסיפור; ואם לא תהיה מסוגלת להביא את עצמה לעשות את זה - שתמציא תירוץ כדי להוציא את הילדה מהגן הזה (היא תצליח לחשוב על משהו, אורן יזרום איתה, הוא מכיר את הגחמות שלה לפעמים).
המוח שלה נתקע במחשבה מלפני כמה שניות. שיחה עם גל.
שיחה עם גל. שיחה עם גל.
היד הפנויה שלה, זאת שלא אוחזת בידית הטוש, נשלחת אוטומטית לעבר המפשעה לנוכח המחשבה הזאת. היא כבר ממש נוגעת בשפתיים הבוערות מציפיה, ובשניה האחרונה נסוגה.
היא לא כזאת.
מחר בבוקר היא תתעורר ותשכח מהכל.
*
היא מתעוררת בשש בבוקר בתחתונים רטובים.
אין לה שום זיכרון משום חלום, אבל איפשהו ברחבי התת-מודע מרחפים הפנים של גל, והיא יודעת, פשוט יודעת שהיא חלמה עליו.
כשתחשוב בדיעבד, כעבור חודשים, על היום הזה, היום האחרון לחופש הגדול, לא יהיה לה שום זיכרון ממנו. היא תכננה לבלות יום אחרון של כיף עם הילדים, וכנראה שכלפי חוץ זה מה שעשתה, אבל הראש שלה היה במקום אחר לגמרי.
הראש שלה היה באותו מקום שבו היה כשעמדה ליד דלת הבית ערב קודם. היא יודעת שהיא חייבת לגל תשובה, והיא יודעת מה היא תהיה. שום שיחה לא תעזור כאן. היא מרגישה שהגוף שלה כבר איבד כל יכולת אוטונומית.
וככה עובר לו כל היום, במין ריחוף טרנסצנדטלי כזה, לא כאן ולא שם. בעצם אולי כן שם.
ורק בלילה, שניה לפני שהיא נכנסת למיטה, היא ניגשת לקטנה שישנה בשקט במיטה שלה כדי לתת לה נשיקה אחרונה של חופש גדול, והיא מחליטה שהגיע הזמן להיות בנאדם בוגר. די.
מחר בבוקר היא תתייצב בגן ליום הראשון, תיקח את גל הצידה ותודיע לו, חגיגית אך דיסקרטית, שיפסיק להטריד אותה ושכל מה שמתרחש במוח הסוטה שלו הוא שלו בלבד.
היא נרדמת וישנה כמו בול עץ.
היא מתעוררת אפופה, ושמה לב שהאור די חזק. היא חוטפת את השעון המעורר משידת הלילה שלה ורואה שהשעה שמונה ורבע. שניה לפני שהיא נכנסת להיסטריה מטורפת, היא רואה פתק ליד השעון.
"ישנת כל כך טוב והיית כל כך חמודה, לא רציתי להעיר אותך. הכנו סנדוויצ'ים, סידרנו תיקים, הילדים היו נהדרים, הכל בשליטה. אני אתחיל היום קצת מאוחר, לך יש אותם כל השנה. נשיקה ענקית, יש קפה במכונה."
היא יודעת שהכוונות של אורן היו טובות, שהוא רצה להפתיע אותה ולפנק אותה, אבל היא כועסת עליו.
גם הגדול מתחיל היום כיתה ד', והיא רצתה להיות שם איתו. ולתת נשיקה לקטנה בגן. ובכלל, היא אוהבת את ההתרגשות הזאת של תחילת השנה. והיא גם חיכתה לזה כל החופש הגדול.
עמוק-עמוק בפנים היא גם יודעת שהיא מתבאסת כי רצתה לראות את גל. כלומר, לדבר עם גל. להגיד לו את כל מה שהחליטה להגיד אתמול בלילה.
ועכשיו היא צריכה להעביר את כל היום הזה, עד לשעת האיסוף אחר הצהריים (השנה כבר אין תקופת הסתגלות, ילדים גדולים), עם אותה ציפיה ארורה שליוותה אותה ב-36 השעות האחרונות.
היא קבעה מראש להתחיל לעבוד קצת יותר מאוחר באותו יום, בגלל היום הראשון ללימודים, ועכשיו יש לה שעתיים פנויות לפני העבודה. היא אוכלת ארוחת בוקר בנחת, שותה קפה בלגימות ארוכות, מסדרת קצת את המחשבות. נכון, היא כבר החליטה שתגיד לו "לא תודה", ובכל זאת מתחשק לה קצת לדפוק הופעה. שתדע שהוא יודע שהיא יודעת שהוא יודע מה הוא הולך להפסיד. היא יודעת שהיא קצת יורדת לרמה של כל לובשות-המיני העלובות מערב ההיכרות בגן, אבל לה, בניגוד להן, יש באמת סיבה טובה לזה.
היא מוציאה מהארון את שמלת הקיץ הפרחונית האלגנטית ואת נעלי הבובה הסגולות. בדרך כלל היא לובשת סטרפלס עם השמלה הזאת, אבל היום דווקא בא לה חזיה שחורה רגילה. ושבעבודה יקפצו לה. היא לא מתאפרת אף פעם, וגם היום לא.
הבוקר במשרד עובר כמו שלושים שנה. היא מרגישה שהיא מזדקנת בתוך השמלה. כולן מקשקשות על היום הראשון ללימודים, והיא משתתפת בשיחה באופן אוטומטי אבל לא באמת מקשיבה.
איכשהו, בדרך נס, מגיעה השעה שלוש וחצי, היא נכנסת רגע לשירותים כדי לסדר את השמלה ואת השיער, ואז נכנסת לאוטו ודוהרת לגן.
כל הדרך היא מתאמנת על מה שהיא הולכת להגיד לו. היא תיקח אותו רגע הצידה ותסביר לו שזה מאוד מחמיא לה אבל היא לא בחורה כזאת, וחוץ מזה היא בטוחה שהוא יכול למצוא אלף בחורות בגילו, רווקות, כדי לממש איתן את הפנטזיות שלו.
היא עוצרת בחניה של הגן, יוצאת מהאוטו, מיישרת את השמלה, זוקפת את הגב ופותחת את הדלת. פתאום היא שמה לב, לבושתה, שהמבט שלה מחפש קודם אותו ורק אחרי זה את הקטנה.
ואז היא גם קולטת שהוא איננו.
אולי הוא במטבחון, או בשירותים.
הקטנה רצה אליה ומחבקת אותה, והיא מחזירה לה חיבוק גדול-גדול, וכועסת על עצמה כי רק חצי מהראש שלה בתוך החיבוק הזה.
הן נשארות עוד כמה דקות בגן, ובמהלכן היא שומעת במקרה את הגננות מדברות על זה שגל מסיים לעבוד כל יום בשלוש וחצי.
טיפשה.
טיפשה מטופשת, איך היא התקשטה לכבודו כמו ילדה קטנה. היא מרגישה כל כך מטומטמת. מקווה שאף אחד לא שם לב לטיפשות שחקוקה לה על המצח.
היא אוספת את הגדול מהצהרון, וכל הדרך הביתה היא מנסה להיזכר מה רצתה בכלל להגיד לגל רק לפני חצי שעה, ולא מצליחה. היא רק מצליחה להיזכר במבט שלו בערב ההיכרות.
בשניה שהם נכנסים הביתה היא אומרת להם "יואו, אמא חייבת פיפי עוד מהעבודה". היא נכנסת לשירותים, מתיישבת, והיא יכולה להישבע שהיא תיכף גומרת רק מנגיעה קלה של קצה האצבע בדגדגן. רק במזל היא מתאפקת שלא לצרוח את נשמתה.
* המשך יבוא
(ותודה ל hafu על הסיוע)