לפני 9 שנים. 6 באוקטובר 2015 בשעה 8:43
"מה... מה בדיוק השאלה?"
"נראה לי שאת יודעת מצוין מה השאלה."
"אתה רוצה שאני אשכב איתך, כאילו?"
את השניות האחרונות, תוך כדי חילופי הדברים האלה, גל מעביר בסיבוב בין חלונות הגן. הוא מגיף את התריסים בזה אחר זה, בתנועות ארוכות ובטוחות בעצמן. היא מלווה אותו במבט מהופנט. לרגע היא גם מגניבה מבט אל הישבן שלו, בתוך הג'ינס המהוה. היא לא שמה אליו עד עכשיו, ומעכשיו היא לא תוכל להפסיק לשים לב אליו.
היא מניחה שסגירת התריסים היא חלק מהנוהל הרגיל של סגירת הגן, אבל זה מכניס אותה טיפה ללחץ. מצד שני, עדיף שאף אחד לא יראה מה קורה כאן בפנים כרגע, ואיפה היא יושבת.
לשמע השאלה האחרונה שלי הוא עוצר, ומסתובב אליה בחיוך מלא משמעות.
"אם זה מה שאת חושבת, נראה לי שחבל על הזמן של שנינו."
"אז... מה העניין?"
"בואי ננסה לחשוב."
"אפשר רמז?"
"רק כי את כזאת חמודה ככה. תנסי להיזכר במה שאמרתי לך כשיצאנו מהגן אחרי האסיפה. את זוכרת?"
"בערך."
"אני חושב שאת זוכרת את זה מצוין."
"אמרת שיש לי תחתונים סגולים."
"נכון. יפים מאוד, אגב. אבל אחרי זה."
"אמרת שאתה מצפה לתשובה."
"לפני זה."
"אמרת... שאני אלמד הרבה דברים חדשים השנה."
"את רואה, אמרתי לך שאת זוכרת את זה מצוין?"
"מה זה אומר?"
"אני אתן לך דוגמה. זה אומר, למשל, שאם אני אומר לך לשבת בישיבה מזרחית עכשיו, את תעשי את זה. בואי ננסה את זה."
ושוב, היא לא יודעת איך, כאילו מגנט ענק מרחף לה מעל הראש, הרגליים שלה מתקפלות מאליהן ומשתלבות זו בזו.
"יפה. ושאם אני אומר לך להניח את כפות הידיים על הברכיים, את תעשי את זה גם."
מפרקי הידיים שלה כבר מזמן לא מחוברים למוח. לפחות לא לחלקים במוח שהיא מכירה. אחרי שניה היא רואה אותם על הברכיים.
"ושאם אני אומר לך לנתק את כף יד ימין מהברך, ולהביא אותה אל השד השמאלי, אז הנה עוד משהו שתעשי."
כל כך הרבה קולות זועקים לה עכשיו בתוך הראש. הם אומרים לה שהשתגעה לגמרי. שאיבדה כל צלם אנוש. שהפכה מאישה עצמאית, חכמה ודעתנית למריונטה, כמעט לסחבה.
מגע האצבעות שלה על קאפ שמאל של החזיה משתיקים את כל הקולות בשבריר שניה.
"לא על החזיה, לילך. על העור."
זאת הפעם הראשונה שהוא אומר את השם שלה. לשניה אחת זה מזכיר לה מי היא ואיפה היא ואיפה היא גדלה ועל מה היא חונכה ומה מחכה לה בבית. השניה הזאת עוברת מהר מאוד.
האצבעות כבר זוחלות מתחת למסגרת החזיה. כריות האצבעות מקררות לה את עור החזה והיא מרגישה שהפטמה שלה מעולם לא נמתחה כל כך קדימה.
מתוך הטשטוש שאופף אותה, היא קולטת שגל עוזב לרגע את החלון האחרון, שניה לפני שסגר לחלוטין את התריס, וניגש אל הדלת. בדרך הוא שולח אליה מבט מצמית - קשה לה להסביר איך, אבל המבט הזה מאיים בלי להיות מפחיד - ואז הוא לוקח תיק של ילד שנשכח על המתלה, ופותח את הדלת.
הוא השתגע לגמרי? הוא מכניס לכאן מישהו שיראה אותה?
אבל היא לא זזה. משהו עמוק בתוכה, משהו קמאי, סומך עליו לגמרי.
הוא יוצא לרגע, נעמד ליד הדלת והיא שומעת אותו אומר:
"שלום, אמא של יהלי הבן! אני בדיוק סוגר וראיתי אותך מהחלון מתקרבת. באמת תהיתי כמה תתרחקו עד שתשימו לב שהתיק שלו נשאר כאן... ביי, נתראה מחר!"
הוא סוגר שוב את הדלת והיא שומעת נעלי עקב מתרחקות. היא מנצלת את ההפוגה הקלה כדי להתבונן על עצמה מבחוץ, מלמעלה. אישה בת 37 שיושבת על רצפת גן ילדים בישיבה מזרחית ונוגעת לעצמה בציצי. לעיני גבר זר. שאמור להיות המחנך של הבת שלה.
הוא נעמד מולה בפישוק קל והמחשבות נאלמות.
"כן, אני יודע מה את חושבת. אהבתי גם את המילה הזאת שעברה לך בראש, מריונטה. נכון לילך, את מריונטה. לא רק, אבל זה חלק גדול מהווייתך כרגע. את מתחילה קצת יותר להבין מה הולך לקרות כאן בשנה הקרובה?"
היא לא כל כך יודעת מה להגיד. אבל הראש שלה מהנהן לאט. אה, הנה, זה מה שהיא רצתה להגיד:
"אבל... למה? ולמה אני?"
"וואו, שתי שאלות מצוינות. לא הייתי מצפה ממך לפחות מזה. אני רואה על העיניים שלך שאת ממש חייבת תשובה. אז אם ככה, יש לי שתי תשובות, אחת לכל שאלה:
למה לא.
וככה.
תבחרי בעצמך איזו שאלה מקבלת איזו תשובה.
לא כל דבר צריך להסביר, לילך. במיוחד לא לבחורה חכמה כמוך."
באמת? זה כל מה שהוא ייתן לה? בשביל "למה לא" ו"ככה" היא יושבת עכשיו שני מטר מתחתיו ונועצת בו עיניים מלאות ציפיה? נכון שאוגוסט רק נגמר, ונכון שהיא עם ג'ינס, אבל הישבן שלה תיכף קופא על הרצפה. המעט שהיא יכלה לצפות לו זה איזה ליטוף קטן לאגו שיחמם אותה. איזה "כי ראיתי אותך באסיפה ואהבתי את האטיטיוד שלך"; אולי איזה "כי לא יכולתי להסתכל על החזה והישבן שלך בלי לקחת אותם לעצמי"; קיבינימט, היא היתה מסתפקת כרגע אפילו ב"כי את נראית מעולה לגילך" עלוב.
אבל "למה לא" ו"ככה"? זהו?
כנראה שכן.
קיבינימט.
"אבל גם לבחורה חכמה יש עוד הרבה מה ללמוד. ובשנה הזאת, כאמור, את תלמדי הרבה...
את תחילת השיעור הראשון כבר הבנת. אבל אנחנו צריכים לעגן אותו באיזו מסגרת לימודית. זה לא סתם ככה."היא מסתכלת עליו בסימן שאלה גדול.
"שמעת פעם את הביטוי 'הגוף הפרטי שלי'?"
היא מתחלחלת לרגע. אבל ממשיכה להקשיב.
"אנחנו נלמד על זה הרבה בגן השנה. וכמו שאת כבר מבינה, אנחנו נלמד על זה גם אחרי הגן. גם הגוף הזה שאני רואה כאן מולי, שמכוסה עכשיו, זמנית, בחולצה ישנה ובג'ינס לא מחמיא, גם זה 'הגוף הפרטי שלי'. שלי, לילך.
ברוכה הבאה לגן של גל."
המשך יבוא...
